בס"ד רביעי  09.30   21.01.04

"הלו...?"
"שלום...."
"מי זו?"
"את  לא מכירה אותי? זו אחותך."
"לא זיהיתי את קולך. הוא היה כזה...אמרת מילה אחת רק. שלום, מה
נשמע, מה שלומך?"

"מה רצית?"
"אבא ביקש שאדבר איתך, על הבת שלך."
"על הבת שלי?"
"כן, הוא נורא דואג, היא מאד רזה...ולמה שלא ילך לקבר בלב שקט?
הוא כבר מבוגר..."
(החלטת כבר לקבור אותו, אני חושבת, ולבי נצבט על ההתבטאות).
"דברתי עם אבא אתמול, הסברתי לו בדיוק, אמרתי שאני עושה לבתי
בדיקות דם...
"אין צורך לשום דבורים נוספים," אני מוסיפה בהתרגשות מאד
גדולה. "נמאס לי כבר שכל אחד בוחש לי בצלחת. למה את לא מתערבת
לגבי היחס של אמא אלי? למה לכולם יש מה לומר לי?"
"את מערבת שני דברים שונים. זה בכלל לא שייך," היא משיבה
בדידקטיות.
"זה שייך ועוד איך. אם כבר את מתערבת, למה את לא מתערבת על
היחס של אמא? למה את לא אומרת לה שום דבר? את לא רואה איך היא
מתנהגת אלי? דברי איתה."
"טוב," היא עונה,  כמו לילד נודניק כדי להוציא לו את הרוח
מהמפרשים.  
"תגידי, היא בכלל קיבלה כבר?" משנה אחותי פתאום את הנושא.
"אני יודעת שכוונתך טובה. אבל אני לא רוצה לדון על הבת שלי.
הכל בטיפול."
"אבל תשמעי לפחות מה דעתי...את לא רוצה לשמוע את דעתי?"
מתפלאה אחותי, שוב בטון הגיוני למפגיע.
"לא, אני יודעת שכוונתך טובה..." אני אומרת כרוצה לרצות, "אבל
אני לא רוצה לשמוע את דעתך...
מישהו שואל את דעתי בקשר למשהו? מישהו בכלל אכפת לו מה אני
אומרת?"
בשליפת לשון היא עונה:"את ממש מדמיינת".
המוטו הלא נשכח כשאין מה לומר, עולה מתוך דבריה ומזכיר לי עוד
נשכחות.
טון דבורה דידקטי ומאופק, כשל מורות, מוציא מהדעת.

(ובגלל זה יש בעיות עם בנך. הבעיות לא שלו, אלא שלך, והוא
הראי...שאלת לדעתי עליו פעם? ) אינני מעיזה לומר זאת בקול רם.

"אני ממש לא מדמיינת. את חיה לך בבועה שלך, את פשוט לא רואה".
אני אומרת לבסוף
"טוב, אז את לא רוצה לשמוע את דעתי?"  
"לא, ועם אבא אני אדבר שוב. שלא ידאג." אמרתי בעייפות.
"תראי, אני ממהרת, אני צריכה ללכת". אומרת אחותי.
כאילו מישהו ניסה לעצרה.

בלבי קשה היה לי לעצור את השיחה:
"את מדמיינת..."
"אז את לא רוצה לשמוע את דעתי...?"
"את מערבבת שני דברים שונים..."
אני מערבבת דברים... אני מדמיינת... לא נשמע מוכר?
לא, אחותי, נמאס לי לשמוע את הדעות החכמות של כל אחד. מי
מתעניין בדעותיי, למה כולם חושבים שאת בת סמכא? את לא מגיעה
לקרסוליים שלי עם הקור, הניכור וההתנשאות שלך.

התקשרתי מיד לאבא, היה תפוס.
הבנתי שהיא לא מיהרה עד כדי כך.
עם אבא דברתי בעדינות, באהבה.
ביקשתי שוב: אם יש לך משהו, תדבר איתי. לא צריך לשלוח שליחים.

"חשבתי אולי אחותך תשכנע אותך, אם אני לא יכול" הוא מתעקש.
"אין מה לשכנע אותי. הכל בטיפול, ובדיקות דם אומרות הכל,"
חזרתי ואמרתי, כולי סחוטה ומרוטה.
האיש לא השתכנע.  

איש באמונתו יחיה.
ובמשפחתנו אין בדיוק אמונה ואין בדיוק חיים.