בס"ד שישי 17.45    23.01.04

שוב הדם רותח. הלב מאיץ דפיקותיו.
שוב אני בקלחת רותחין.
מנסה להתעלם ולחיות כאילו הכל בסדר.
אז לא, לא יותר כאילו.
ולא, לא הכל בסדר.
כלום לא בסדר.
כולם מעצבנים. כולם מרגיזים.
רגישותי בשיאה.
עושה הכל בבית שלי ובבית המשותף.
שמים לי מקלות ברגליים.
אני דוהרת לי על שביל אבנים.
האבנים דוקרות, אבנים גדולות.
אני ניגפת וממשיכה.
ניגפת וממשיכה. כאילו אין אבנים.
הנה אבן אחת גדולה.
צבעה צבע מוקה. כזו היא כדי להסתיר פנים.
את הפנים האמיתיות.
את הולכת לך לנוחיותך בשביל.
נינוחה, נושמת את האוויר הצח.
מסתכלת לשמיים הכחולים.
את מועדת.
מועדת לכל אורך הדרך.
משתטחת על האדמה.
כואב ומשפיל. משפיל וכואב.
איש אינו בא לעזרה.
אבן יפה זו, הגורמת לנפילה
כה יפה, כה יודעת להסוות עצמה.
את מייסרת עצמך בשוטים. איך לא שמת לבך אליה.
ואיך תשימי לב?
מה, כתוב עליה שהיא אבן נגף?
לא, כתוב עליה שהיא אבן יופי לרפואה.
היא מתקרבת אלייך ואת מתרחקת.
היא מתקרבת ואת מתרחקת.
ככל שאת מתרחקת, היא מתקרבת.
את מתחילה לרוץ והיא בעקבותייך.
היא בעקבותייך ככל שאת ממהרת להתרחק.
את רצה, רצה, ליבך דופק מחשב להתפוצץ.
הנה היא מתקרבת, את נעשית עייפה ואיטית.
היא תופסת תאוצה ומתקרבת במהירות.
לרוץ, לרוץ, כל עוד נפשך בך.
הנה עלייה, הנה ירידה, את רצה ורצה.
רצה ורצה.
אין נשימה באפך אך את חייבת לרוץ.
אינך יכולה להאט.
גם אם את רוצה, את כבר אינך יכולה.
את ממשיכה לרוץ, ולרוץ, והלב מתפוצץ.
את רוצה לשתות ואין מים.
אנשים כבר מתאספים לצפות במרוץ.
קוראים הידד כאילו זו תחרות.
את מייחלת נואשות לעזרה.
שמישהו יעצור את האבן. אך איש אינו מבין.
איש אינו מושיט יד לעזרה או מים לרפואה.
את נופלת. האבן בעקבותייך. את בוכה. צועקת.
הדם מעוור את עינייך. אינך יודעת מה קורה.
חושך ואפלה מסביבך.
מסתחררת סביב עצמך, בחושך.
אינך רואה דבר.
סובבת, סובבת, סובבת סביב.
הכל מסתחרר, מסתחרר, מסתחרר בחשכה.
מאבדת כיוון. מאבדת שליטה. צועקת לעזרה,
עזרה לא מגיעה.
צועקת, ההד עונה לך.
האנשים נעלמים. אפילו האבן כבר לא מפחידה.
רק בתוכך הזעם מציף.
מציף את כל הסביבה.
הזעם הופך לקצף לבן.
זעם שחור, זעם אפל.
כמו לבה נשפך מתוכך.
זורם מימך והלאה.
זורם וזורם ואינו נגמר.
הופך לנהרות אש.
האש זורמת וצבעיה רבים.
היא מציפה את כל הסביבה,
תאכל מיד את הצופים.
הם נעלמו...
אבל האש תמצא אותם.

את מחכה לרוגע שיגיע
אחרי המרוץ.
את יושבת בשקט.
מסביב אין קול, השקט משתרר.
את יושבת על דשא ירוק.
מאחורייך גזע עץ רחב.
ענפיו רחבים, עליו ירוקים.
את כמהה למנוחה,
הוא מניח לך להישען.
ירוק העד מחפה עלייך.
סוכך כמו חיבוק טוב ואוהב.