מההתחלה דורותי ממש רצתה להגיע הביתה, היא הייתה מלוכלכת,
עייפה, רעבה ובעיקר זקוקה כבר למשהו קבוע. זה לא שהיא לא
נהנתה, בדיעבד היא בחיים לא הייתה מוותרת על זה, היא אספה מלא
חוויות וזיכרונות נעימים מהמסע, אבל מבחינתה לא היה לכל אלה
משמעות בלי הקטע שהיא הגיעה הביתה בסוף, חלצה את הנעליים ורצה
לשירותים לחרבן כמו שאפשר רק בבית.
בגדול דורותי הייתה ילדה ממש בסדר, בעיקר יפה, די חכמה ובעלת
תושייה, זה גם עזר לה להשיג תנאי שכר טובים יחסית, כמה שנים
אחר כך. אבל כשדורותי הייתה מגיעה הביתה, אז כמו שאפשר רק
באגדות, היא נהפכה להיות פרינססה מפונקת ומעצבנת, שחושבת שמגיע
לה הכל כי יש לה פוטנציאל להצליח לא רע בחיים ואפילו להרוויח
כסף.
דורותי די סימפטה את הדחליל. הוא לקח דברים בקלות ובגלל זה הוא
עשה כמעט כל מה שהיא אמרה לו לעשות. הוא גם היה הכתובת שלה
להתבכינויות הקטנות ונהפך לידיד נפש אמיתי. לתקופה מסוימת.
ברגע שהדחליל קיבל את המוח, היחסים בינם התערערו. הדחליל הבין
שלעשות קרב מדרכות מול מכונית זה מסוכן, והתחיל לסרב מידי פעם
להצעות המעליבות של דורותי. גם כבר לא כל-כך עניין אותו
השטויות שמפריעות לה. בגלל זה הם לא השקיעו בשמירה על קשר אחרי
המסע, והסתפקו ביחסים של בין "שלום-שלום" ביום-יום ל"חג שמח"
בחגים.
הדחליל, איך שקיבל את המוח, נהפך לעארס עם כל העוואנטות
והעמייאת הכלולים בתפקיד. הוא כל-כך התרגש מעצם העובדה שהוא
חושב לבד ומחליט מה לעשות בצורה עצמאית, עד שהוא שכח לגמרי
שפעם, לפני שהיה לו מוח, הוא היה טוב לב. כשנמאס לו לחשוב
ולהחליט כל-כך הרבה לבד, אז הוא חזר בתשובה ונהיה אברך בישיבה
בצפת.
לאיש-הפח ולדורותי היו יחסים אחרים. הם היו כמו שני אנשים
שבמקרה נפלו לאותה הסירה. כל השיחות שלהם היו ענייניות "אתה
יכול לזוז?", "תעבירי לי בבקשה את המלפפונים במלח?" כאלה
שיחות, אבל אי אפשר להאשים את איש-הפח, גם לא היה לו לב, וגם
הדחליל והאריה נולדו ממש נחמדים, ככה שזה אפילו יצא ממש בסדר
שהוא היה מניאק. היה נכון לצפות שזה ישתנה אחרי שאיש-הפח עבר
את הניתוח להשתלת לב, וכשהיחסים בין דורותי לדחליל נשחקו, אבל
איש-הפח לא בזבז את הלב שלו בלהיות סתם מקשיבה אלקטרונית של
דורותי. הוא העדיף להשקיע בריצה למרחקים ארוכים, ולחזק את
הסיבולת לב ריאה שלו, בגלל שלא תמיד היה לו לב, זה נראה לו
מאוד נכון לשמור על הלב החדש שקיבל מהקוסם מארץ עוץ.
כשאיש-הפח התאושש מהניתוח להשתלת לב, הוא נרשם למכינה וללימודי
תואר ראשון בארכאולוגיה באוניברסיטה. כמה שנים אחר-כך הוא
התחתן עם רבקה אחת, נולדה להם ילדה משותפת, ואז הם התגרשו כי
הקסם נגמר.
בניגוד לדחליל ולאיש-הפח, האריה היה דלוק על דורותי. היא לא
הבינה את זה כי היא הייתה קטנה, אבל גם אם היא הייתה מבינה את
זה, היא לא הייתה שמה עליו כי הוא אריה, והקודים החינוכיים שלה
היו, בין היתר, לפתח קשר אינטימי מהסוג שעלול לגרום לילדים, רק
עם בני אדם בהירים. האריה גם לא עשה עם עצמו כלום. הוא לא אמר
לה שום דבר, הוא לא נתן לה יותר מדי תשומת-לב ואפילו כשהיה
צריך לתת לה יד ולעזור בעליות או בירידות תלולות הוא לא הציע
את עצמו כי זה נראה לו נועז מדי.
האריה היה מתוסכל. כל התחושות האלה שהוא שמר לעצמו גרמו לו
לחפש דרך התמודדות שתתאים למגבלות שלו, אז הוא שתה.
כשהם הגיעו לקוסם, קיבל האריה אומץ. עוד באותו לילה, בזכות
האומץ הוא שתה עד לא ידע. בהלוויה שלו אמרו שהוא היה אחד שידע
לתת. בכל מקרה הוא היה החלל הראשון של המסע.
אצל טוטו הכל היה בסדר. היה לו מוח, והיה לו לב, והיה לו אומץ,
והוא גם לא היה לחוץ בית כמו דורותי. אבל גם הוא הלך את כל דרך
האבנים הצהובות כדי להגיע לקוסם מארץ עוץ, סתם. כשהגיעו לקוסם
הדחליל ביקש מוח, איש-הפח ביקש לב, האריה אומץ ודורותי להגיע
הביתה. טוטו ביקש כוס מים, הוא היה צמא.