לפני יום העצמאות האחרון התקשרתי לחבר שלי, יובל (במלעיל), אבל
המזכירה שלו ענתה. השארתי לו הודעה שיחזור אליי דחוף. לא יודע
למה. לא היה לי שום דבר דחוף להגיד. אבל אני אוהב את הצליל של
המילה "דחוף".
אחרי שעתיים הוא הגיע אליי הבייתה מבוהל לגמרי, "מה קרה אחי?
משהו לא בסדר? מי מת? עוד פעם מלחמה עם העיראקים?". היה צורך
להרגיע אותו מהר, אז חיברתי לו ליד כוסית וויסקי והושבתי אותו
מול צלחת חמוצים. אחרי חמוץ אחד נהייתה לו צרבת והוא התחיל
להתפתל על הרצפה כמו הכלב שלי אחרי שהיה קופץ מהשידה אל השטיח
ונוחת על הראש. אחר כך הוא נהיה ירוק פתאום והתחיל להקיא לי על
השטיח. אמרתי לו שהניקוי היבש עליו, ותוך כדי כך התחילה לנקר
במוחי העבש המחשבה, שאולי יובל זקוק לעזרה מסוג אחר.
אחרי הג'וינט השלישי יובל התחיל לדבר שטויות על זה שהבית שלי
נורא מלוכלך ושהוא מרגיש את זה בכל הגוף. בשלב מסויים הוא
התחיל למלמל משהו על לכלוך בין האוזניים וניסה לדחוף לעצמו
סמרטוט לאוזן ימין כדי להבריק את חלל הראש כמו שעושים בסרטים
המצוירים.
בחדר מיון אמרו לנו שיובל עשה לעצמו נזק בעור התוף. עדיין לא
היה ברור אם מדובר בנזק זמני או במשהו קבוע. יובל דווקא נראה
די רגוע. "כדאי שהוא יישאר בהשגחה," אמרה האחות והוסיפה "למקרה
שהוא יתחיל להשתולל, כי נזק באוזן אחת יכול להוציא בנאדם
משיווי משקל."
זה לא שהבנתי בדיוק על מה היא מדברת, אבל לקחתי את יובל בחזרה
אליי הביתה והשכבתי אותו על הספה. אמרתי למיצי, הכלב שלי,
שישים עליו עין במשך הלילה ויעיר אותי אם יהיו בעיות. מיצי
התעצבן והזכיר לי שהוא לא אוהב שמעירים אותו באמצע הלילה אפילו
אם זה למשהו ממש חשוב. האיומים הרגילים בסירוס לא עזרו ומכל
הסיפור יצא שאני ישנתי על השטיח בסלון ומיצי ישן במיטה שלי.
באמצע הלילה יובל התהפך ונפל מהספה. שיערתי שזה בגלל העניין עם
היציאה-משיווי-משקל אבל עזבתי את זה כי הוא אפילו לא התעורר.
אבל, לעומת זאת, ראיתי כאן הזדמנות פז להשתלט על הספה וזינקתי
מיד. את הדקות הבאות העברתי בנסיונות נואשים להתגבר על האפקטים
הקוליים המיוחדים שבקעו מתוך החבר הבלתי-מאוזן שלי... אך
לשווא. בלי לחשוב יותר מדי פיניתי לעצמי מקום ליד מיצי ושקעתי
בשינה עמוקה. אבל קצרה. אני לא מאמין שעברו יותר מעשרים דקות
כשפתאום שמעתי צרחה מקוטעת שלוותה ב-ווהאם! גדול של חבטה.
המחזה שנגלה לעיני בסלון היה די זוועתי - נראה שיובל ניסה
לחתוך לעצמו את האוזן. באותו הזמן שיערתי שזה בגלל הכאבים, אבל
בדיעבד התברר לי שיובל חתך לעצמו את האוזן השנייה בכלל, בגלל
משהו שקשור בשיווי משקל הזה ובחוסר משמעותי בו. בקיצור - יובל
חטף ג'ננה, ושילם על זה באוזן.
שבוע אחרי כן הבוס שלנו שלח אותי, את יוגב ואת איציק סמוכה
לניו-יורק לאיזה קורס בטיחות. ביום השני ישבנו שלושתנו לאכול
צהריים במסעדה יפנית. סמוכה אמר שהוואסאבי (שזה מן חזרת יפנית
בצבע ירוק, כך התברר לי מאוחר יותר) הרבה פחות חריף מהסחוג של
אמא שלו, שמכינה את הסחוג בדוכן-פלאפל של אבא שלו. יוגב אמר
שאם הוא כזה כריש בחריפות אז נראה אותו בולע גוש מהירוק בלי
לשתות ולאכול שום דבר. סמוכה אמר שלבלוע סבבה, אבל מגיע לו
אחר-כך לפחות שלוק או שניים של מים בשביל להחליק אותה בגרון.
בשלב הזה התחיל משא-ומתן קדחתני שהסתיים בזה שאני ויוגב שמים
על השולחן מאה דולר כל אחד ועל כל שלוק מים של סמוכה אנחנו
מחזירים לעצמנו חמישים.
אחר-כך התחיל דיון די מייגע על אם הוא חייב ללעוס ואם מותר לו
ללקק לפני זה קצת בשביל הרושם הראשוני. בסופו של דבר סמוכה דחף
לפה את כל הגוש וניסה לבלוע, אבל זה לא הלך. בזוויות העיניים
שלו ראינו שמתחילה להיווצר לחלוחית שהפכה מהר מאד לדמעות של
ממש, ומיד אחרי זה הוא ירק חצי מהגוש החוצה, מה שדי ביטל את
העיסקה, אבל סמוכה נשאר עם חצי גוש בפה והפרצוף שלו נהיה אדום
כמו שקשוקה בלי ביצים ובלי בצל - רק עגבניות. בשלב הזה העיניים
של סמוכה התרוצצו בחיפוש נואש אחר מפית לירוק לתוכה את הזוועה
הירוקה, אבל הדמעות הפריעו לו לראות, והוא התיז את הירוקת לתוך
המרק של יוגב.
מכל הסיפור יצא שסמוכה שילם על הארוחה של שלושתנו ויותר לא
שיחק אותה כריש בחריפות.
כשהגענו לשדה התעופה בניו-יורק הסתבר שהדוכן של "אל-על" לא
נפתח עדיין כי דחו לנו את הטיסה בשעתיים. בלית ברירה התחלנו
לשוטט ברחבי השדה בחיפוש נואש אחר קפה נורמלי. לא מצאנו. מה
שכן מצאנו זה תור של עוד שעה וחצי כשחזרנו לדוכן של "אל-על".
כשהגענו סוף סוף לפקידה שמכרטסת היא אמרה שהטיסה שלנו
אובר-בוקט, שזה אומר שמכרו יותר כרטיסים ממה שיש מקומות במטוס.
"המקומות שלכם אמנם מובטחים," אמרה המכרטסת "אבל אם תתנדבו
לתפוס את הטיסה של KLM שעוצרת באמסטרדם, נזכה כל אחד מכם
במאתיים דולר ועוד כמה צ'ופרים". בלי היסוסים מיותרים הידיים
המתנדבות של שלושתנו קפצו לאוויר ואחרי עוד שש שעות של
הסתובבות בג'יי.אף.קיי מצאנו את עצמנו על מטוס של KLM במחלקה
ראשונה לאמסטרדם, עם שש מאות דולר שהרגישו בכיסים שלנו כמו
ששת-אלפים. היינו צריכים להעביר את הלילה באמסטרדם ולהגיע בשבע
בבוקר בחזרה לשדה התעופה. במטוס התנהל דיון מעייף שבמהלכו
הוחלט שעושים "לילה לבן" באמסטרדם ומוותרים על מלון. במילים
אחרות השארנו את התיקים שלנו בלוקרים בשדה התעופה, המרנו את
הדולרים ב"גילדנים" הולנדים ותפסנו את הרכבת הראשונה לעיר.

כשחזרנו לארץ הלכנו לבקר את יובל בבית-חולים. הוא נראה זוועה.
העיניים שלו היו אדומות ושקועות בתוך החורים. מתחתן נתלו שקים
שחורים שיכלו להכיל גוויות. הוא רעד בכל הגוף ודיבר חצאי
משפטים. מסתבר שכל העניין עם האוזן גרם לו לחשוב שהוא ואן-גוך.
אז העברנו דחקות על זה שבדיוק ראינו שיש מוזיאון לאמנות של ואן
גוך בהולנד, וחבל שיובל לא נסע איתנו.