היא הייתה כל כך יפה. שכבה לידי במיטה, שיערה מפוזר על הכרית
ועיניה עצומות במין שלווה כזו. והריסים, ארוכים ושחורים מקשטים
את עפעפיה כמו מחרוזת נפלאה והיא ישנה. אצבעותיי לא יכלו שלא
לגעת בה, לא רציתי להעיר אותה אז הנחתי להן לטייל עליה
בעדינות, נוגעות ולא נוגעות, לומדות אותה לפרטים וככל שנגעתי
יותר כך רציתי אותה יותר, את האהובה היפה שלי.

כנראה שנגעתי בה בחוסר זהירות, כי היא פקחה את עיניה העמוקות
והתבוננה בי, מנסה לעכל את הזמן והמקום, להבין איפה היא בכלל
אבל אני לחשתי לה - אהובתי - והיא מיד חייכה אלי, כאילו פתאום
הבינה הכל והיא חיבקה אותי בחזרה וכמה שהיה לי טוב ואם היה
אפשר להקפיא רגע בחיים, את הרגע הזה הייתי בוחרת.

אחר כך קמנו והתלבשנו כי כבר היה די מאוחר והבטחתי להורים שלי
שאבוא לצהריים והיא ניסתה לומר שאולי לא כדאי בכל זאת, אבל אני
רק נשקתי לאהובתי ואמרתי לה שהגיע הזמן ואי אפשר להסתתר לנצח
ואהובתי, שהייתה במקרה הבחורה הכי יפה בעולם, רק התבוננה בי
במבט קצת עצוב.

בדרך, במכונית, היא שרה בשקט את כל השירים ואני הסתכלתי עליה
דרך משקפי השמש שלי ופתאום גם אני פחדתי. והנה הרחובות מתקרבים
ואני כאילו חוזרת בזמן לנוף הילדות שלי והנה העץ שתמיד טיפסנו
עליו ובנינו עליו בית והנה המכולת בה קניתי תמיד חצי לחם לבן
כמו שאבא שלי אהב ובעודף מסטיק בשבילי והשדרה עם העצים שתמיד
פרחו באדום בקיץ והשירו המון פרחים קטנטנים כאלה שהייתי אוספת
ומביאה לאמא שלי והיא הייתה מחבקת אותי ואומרת לי שאני הילדה
הכי טובה.

והשביל שמוביל לבית, זה שתמיד נראה לי ארוך כל כך ועכשיו אני
יודעת שהיה די קצר בכלל והכניסה הישנה עם המרצפות הדהויות
והמדרגות עם האור שכבה תמיד בחצי הדרך למעלה והדלת שמצופה
בפורמייקה חומה ונקישה מהוססת בדלת ביד שלי, שפתאום נראתה לי
פתאום כמו של ילדה שוב והנה אמא שלי בפתח מחייכת אלי ופתאום
פניה לובשים מבט לא ברור והיא מסתכלת על אהובתי ואחר כך עלי
ואני רואה איך היא פתאום מאבדת משיווי משקלה ואבא שלי, שהופיע
מאחור, תומך בה ומוביל אותה אל הספה ותוך כדי כך, הוא שולח אלי
מבט ארוך ומאוכזב.

וידעתי שזה לא היה צריך להיות ככה וארבעתנו ישבנו על הספה
והחתול שלהם, שפעם היה גם שלי, הסתובב בינינו וניסה להתחכך
ברגלים של כולם והשתיקה הנוראית שהייתה שם נשמעה לי הרבה יותר
כואבת מהצעקות הכי חזקות ואמא שלי, שהייתה כל כך חזקה ותמיד
ידעה מה להגיד, שתקה. דמעות בעיניים ושתיקה. ואבא שלי מתבונן
בי בכעס או שנאה או אכזבה ואהובתי יושבת לידי, מנסה לא להיצמד
אלי יותר מדי אבל אני רואה בעיניים היפות שלה את הכאב העצום
הזה ואני קמה ובלי לומר מילה אוחזת בידה בעדינות ומובילה אותה
החוצה, מחפשת אויר לנשימה.