כבר ברגע בו התעוררתי בבוקר, ידעתי שזה עומד להיות יום זוועתי.
הייתה לי פשוט הרגשה כזו ואני, מקשיבה לרגשות שלי כשהם צועקים
עלי, בעיקר ב6 וחצי בבוקר, כשהעיניים שלי עוד עצומות. אבל
קמתי, מה יכולתי לעשות, כבר קבעתי ראיון ואחרי כמעט שנה של
חיפוש עבודה, לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר. אז קמתי.

האוטובוס עזב את התחנה בדיוק כשהתקרבתי. תמיד אמרו לי שאסור
לרוץ אחרי אוטובוסים ואחרי בחורים אבל אני כנראה לא מקשיבה, אז
רצתי. מסקנה לעתיד: לא לרוץ ובטח שלא בעקבים. הרגשתי מטופשת
למדי והאוטובוס כבר מזמן נעלם. התיישבתי בתחנה, מחטטת בתיק כדי
למצוא את הכסף הקטן שתמיד נשפך לי מהארנק וחושבת לעצמי שצדקתי
וזה באמת יום נורא. פתאום שמתי לב שיושב לידי מישהו ולא הבחנתי
בו כלל, אולי כי הייתי מרוכזת ביום המגעיל שעומד לעבור עלי.

הפניתי את הראש לאט. אתם יודעים, כמו שיושבים במסעדה ופתאום
רואים איזה מישהו מפורסם ורוצים להסתכל עליו אבל לא נעים, אז
מסתובבים לאט, כדי שלא ירגיש? אז ככה.

הלב שלי קפץ מהמקום. זה היה יואב, זה שהיה חבר שלי במשך שנתיים
וחצי, כשהייתי בת 20 בערך. לא ידעתי מה לומר לו, וגם הוא כנראה
היה משותק לספסל בתחנה כי גם הוא שתק ואפילו לא הצליח להסתכל
לי בעיניים.

כמה שאהבתי את יואב. הייתי כותבת לו פתקים מטופשים כאלה של
"אני אוהבת אותך כמו הגלים בים",  ומכינה לו ארוחות ערב לאור
נרות אבל הוא, אני לא בטוחה שהוא אהב אותי כל כך, לפחות לא
בסוף. בהתחלה הוא עוד ניסה להיות סבלני איתי ולהסביר לי איך
דברים צריכים להיות. איך בחורה צריכה להתנהג למי שהיא אוהבת,
אבל לא ממש הבנתי אותו. אז הוא צעק עלי וגם מדי פעם נתן לי
סטירה, גם בעט בי לפעמים, אבל תמיד ביקש סליחה אחר כך והכין לי
תה עם ביסקוויטים ואמר לי שהוא אוהב אותי. הדמעות התגלגלו לי
מהעיניים אבל תמיד סלחתי לו.

יום אחד הלכנו, יואב ואני, לקנות בורקסים. הוא אהב את הבורקסים
הקטנים עם התרד בפנים, אני אהבתי גבינה. במאפייה היה מוכר צעיר
כזה, חייכן, שלא הפסיק להסתכל עלי וכשהגיע התור שלנו לשלם, הוא
אמר לי "איזה עיניים יפות יש לך". כל כך לא רציתי שהוא יגיד לי
את זה כי ברגע בו סגרנו את דלת הבית מאחורינו, יואב התקרב אלי,
וכמה שפחדתי ממנו באותו רגע, ונתן לי אגרוף ישר בעין שמאל.
התמוטטתי לרצפה והוא אפילו לא נשאר להכין לי תה וביסקוויטים,
כנראה שהדם הפחיד אותו. לא נורא, הכנתי לי לבד.

הוא חזר אחרי חצי שעה כדי לבקש סליחה אבל אני כבר לא רציתי
לסלוח לו, כעסתי נורא עליו, אבל הוא אמר לי שהוא מצטער והוא לא
יודע מה קרה לו ושזה לא יקרה שוב. הוא אפילו הביא לי פרחים,
לבנים וצהובים, אני עוד זוכרת. הוא חיבק אותי ואמר לי שהוא
אוהב אותי ולא ידעתי מה לעשות. בלילה לא הצלחתי להירדם. העין
כאבה לי נורא אבל יואב אמר שאין טעם ללכת לרופא כי זה יעבור לי
גם ככה. כאב לי גם לבכות, גם בגלל העין וגם כי פתאום הבנתי
שאלה לא בדיוק החיים שדמיינתי לעצמי. הוא התהפך לצד השני ואני
קמתי לאט לאט מהמיטה, לקחתי את התיק שלי והלכתי. לתמיד.

הוא ניסה לחפש אותי בעקביות והתמדה, אמא שלי ענתה לטלפונים שלו
ואמרה לו שאני לא שם, למרות שהייתי. היא לא הרשתה לי לפגוש
אותו למרות שהתגעגעתי. היא אמרה שזו תקופה מקוללת ואני צריכה
להמשיך הלאה אבל הלב שלי, הלב הטיפש שלי, עוד היה איתו. בלי
שרציתי, בלי שהתכוונתי, המשכתי לאהוב אותו.

עד היום הזה, בתחנת האוטובוס. לא ידעתי מה לומר לו אבל הוא
פתאום קם, יואב היפה שלי, וחיבק אותי ואמר לי כמה הוא אוהב
אותי ואיך שהוא התגעגע אלי וחשב עלי כל יום וככה, כשהיד שלי
בידו, הוא לקח אותי בחזרה לדירה שלו ואני שוב פספסתי את ראיון
העבודה. ידעתי שזה עומד להיות יום זוועתי.