הבוקר פתחתי את העיתון האלקטרוני ולבי נמלא ברגשות מעורבים.
"נסגרה מאפיית הלחם הלבן האחרונה," הטעימה לקונית הכותרת בדף
השער. טוב מאד, חשבתי לעצמי. הגיע הזמן. עשר שנים בדיוק חלפו
מאז יושם לראשונה "חוק הלחם הלבן, מרץ 2025". זה עשר שנים
שכולנו בריאים יותר. הלחם הלבן היה מזון השמד היחיד שנותר עוד
בנמצא, אם כי גם הוא היה קצוב לצריכה חודשית קבועה לראש. אני
זוכר את היום בו אמצעי התקשורת בישרו על "גזירות הבשר האדום".
בשבועות שלאחר מכן, בטרם החלה האכיפה, אנשים התנפלו על חנויות,
חוות, משחטות, מעדניות, אטליזים, ומה לא. כולם קנו לעצמם בשר
טרי, בשר קפוא, בשר חי, בשר מת, פרות שלמות וכל דבר שנראה כמו
בהמה. אבל הכל נעלם במהרה. אחרי הכל, כמה זמן אפשר להחזיק
בבשר? מלבד זאת, כשיצא החוק הקורא להשמדה שיטתית של הבשר האדום
והחלו הפשיטות הראשונות, אנשים מיהרו לאכול או להסגיר את כל מה
שהיה ברשותם. מה כבר יכלו לעשות נוכח איומי הענישה הכבדים?
והרי זה הכל לטובתנו, למען הבריאות. מזל שמישהו דואג לנו, שם
למעלה. טוב, אחר כך הגיע תור הבשר הלבן, מוצרי החלב למיניהם,
כל דבר שיש בו סכנה לבריאות. רק על הלחם הלבן היו מלחמות. לאף
אחד לא היה איכפת עד כדי כך כשהחליטו להוריד מהמדפים את הלחמים
השחורים והאחרים. אפילו הלחמניות לא זכו להתייחסות מיוחדת. אבל
לחם לבן? זה לא. אז החליטו לעשות את זה בהדרגה, לאורך עשר
שנים. שאנשים יוכלו להתרגל לאיטם לרעיון, ולדחיית הסיפוק הזה.
בעצם, כעת זו כבר לא דחייה, זו השמדת הסיפוק, דיכויו והעלמתו
לצמיתות. האמת היא שאני התרגלתי די מהר לתחליפים. לחמניות
ה"קארבור" הטבעיות כבר מזמן לא גורמות לי לבחילה, ולשאר תופעות
הלוואי של התחליפים כבר התרגלתי לחלוטין: לתחושת הכבדות,
לגירוד באצבעות הרגליים, לחוסר התחושה באברי המין, לאי-היכולת
לישון יותר מארבע שעות בלילה. שום דבר כבר באמת לא מפריע לי.
לפחות עכשיו אני יודע שאני בריא. מלבד זאת, זה שווה את כל
היתרונות - הפצעים שמגלידים מהר יותר, כל סוגי הכאב שהתעמעמו
להם, היכולת להיות פעילים במשך שעות ארוכות כל יום.
זוגתי, תבורך נשמתה, לא האמינה בתחליפים. היא אמרה שמאכילים
אותנו בשטויות, ושהכי בריא זה לאכול ולעשות מה שגורם לנו
להרגשה טובה. הכרתי אותה כשהלכתי לחפש מעט סירופ קראמל בשוק
השמד. היא הייתה המוכרת בדוכן. התאהבתי בה בן רגע, עוד בטרם
שאלה כיצד תוכל לעזור. קניתי ממנה מכל הבא ליד בתקווה להרשימה.
אני עדיין זוכר את התחושה שחשתי בעמדי מולה כדי לשלם: לבי פעם
בחוזקה, ידי רעדה קמעה כשהושטתי לה את השטרות, ולא הצלחתי
להוציא מילה מפי. רציתי לומר לה כמה היא יפה, ולהעיר הערה
חביבה ושנונה על נעימותה. "אתה נראה כמו מי שיש עוד בידו מכשיר
וידאו," אמרה לפתע. נאלמתי דום, עדיין לא יכולתי להוציא מפי אף
הברה. "יש בידי קלטת שלא יכולתי לראות זה זמן רב, פשוט, וחשבתי
שמא... לא, לא ארצה להטרידך...", באה במבוכה פתאום. "אבל אין
זו טרחה כלל!", התפרצתי לדבריה נוכח נסיגתה. ראינו יחד את הסרט
שהביאה, דומני שהיה זה  סרט זר. מאז אותו ערב, היינו יחד.
במשך כשנה ניסיתי לשכנעה שתגמול עצמה ממזון השמד, שזה לא מכבר
כמעט שאינו נמכר עוד. אך היא המשיכה לדבוק באמונתה שהתחליפים
מכילים חומרים המזיקים לנפש. מכר ותיק שלי, שהוא פסיכיאטר
במקצועו, אמר לי שיש סיכוי טוב שהיא פרנואידית או סכיזופרנית.
הצעתי לה לא פעם שתלך אליו. "הוא אפילו לא יגבה תשלום," אמרתי
לה. אבל היא בשלה - לא הסכימה בשום אופן להכניס לפיה תחליפים.
היא שמרה לעצמה במרתף כל מיני דברי-שמד משומרים, והייתה ניזונה
מהם בלילות, כשלא היה חשש שהפושטים וכלבי הגישוש האלקטרוניים
שלהם ירחרחו בסביבה. המזון המשומר שלה הספיק לה לכמה שנים,
שבהן עלתה מעט במשקל והייתה נמרצת יותר ממרבית האנשים שהכרתי.
איזו אישה נהדרת. בשנים הללו היא האצילה עליי מן האנרגיה שלה,
והעניקה טעם לחיי, שנראה היה כאילו הולכים והופכים אפורים
אלמלא נוכחותה. אך משנגמרו מאגרי המזון שלה, נשתבשה עליה דעתה.
היא הייתה יוצאת בלילות ומסתובבת סהרורית ברחובות. בבקרים
הייתה חוזרת כשהיא חיוורת ותשושה מחוסר שינה. אינני יודע מה
הייתה עושה בדיוק בסיבוביה הסהרוריים, אך הייתה שבה כשהיא
מדיפה ריח נורא. שיערתי בנפשי שחיפשה במעברות אחר מקומות שבהם
עדיין מייצרים מזון שמד באופן פיראטי. כדי להניס את הריח,
הייתי שוטף את גופה תחת המים הזורמים ומשפשף אותו בתחליף סבון.
אך לשווא. בלתי אפשרי היה לסלק אותו לחלוטין. תמיד נותר שמץ
ממנו. כאילו גופה היה מפריש שאריות ממזון השמד שהכיל.
לילה אחד יצאה לשוטט ולא שבה עוד. ימים ספורים אחר כך נתבקשתי
לבוא לתחנת המשטרה המקומית כדי לזהות את גופתה. ידעתי שאם אזהה
אותה כזוגתי יחקרו אותי עד צאת נשמתי, ויענישו אותי על שלא
הסגרתי אותה. נכנסתי לחדר המתים בפנים קפואות. הפתולוגית פתחה
את סדין הפלסטיק, ושם היא הייתה, יפה כפי שזכרתי אותה מפעם, אך
חיוורת אפילו יותר משהייתה בלילה האחרון. "לא, אינני מכיר
אותה," אמרתי, וזייפתי אנחת רווחה מהולה בעצב. מיד כשיצאתי משם
פרצתי בבכי גדול, ורצתי לביתי. לא ידעתי את נפשי. כיצד זה
התכחשתי לאהובתי? כיצד זה לא מנעתי בעדה מלהזיק לעצמה כך?
ירדתי למרתף והפכתי אותו על פיהו. הפכתי את הארגזים הריקים,
פתחתי את המקררים הדוממים ובעטתי בכל מה שנקרה בדרכי, עד
שנתקלתי פתאום בארגז סגור. תחושה חמימה מילאה אותי בחטף, אולי
צמרמורת. זה שנים שלא חשתי צמרמורת, חשבתי לעצמי. התחליפים
וודאי עמעמו את חושיי במשך השנים. פתחתי את הארגז תוך תלישת
המכסה. בתוכו היו כמה קופסאות של בשר משומר, קמח, ומתקן קירור
קטן שהכיל חלב משומר, ביצים ועוד כהנה וכהנה. הייתה גם קופסה
קטנה של ניירות, ביניהם מתכון להכנת לחם לבן ומכתב קטן שהותירה
יקירתי, עבורי, כך הסתבר.
לא יכולתי להביא את עצמי לקרוא את המכתב עדיין. בלילה החלטתי
להכין לעצמי לחם לבן. רק כיכר אחת קטנה. עקבתי בזהירות אחר
ההוראות, ערבבתי, לשתי, התפחתי והכנסתי לתנור. חששתי שמא הריח,
שהתפשט ומילא את ראותיי, יביא זרים אל דלתי. אך לשמחתי הגיע
סוף סוף תום שעת האפייה. שרפתי את לשוני וחיכי כשהתנפלתי על
הלחם. אכלתי וקיללתי בלי סוף. תחושה נפלאה השתלטה עליי. ירדתי
למרתף והבאתי פריטים נוספים מהמזון הנפלא שהוסתר במיוחד עבורי.
משלא יכולתי להכניס עוד גרגיר לקיבתי, פניתי לכיוון אזור
השינה. מחר אתכבד בארוחה נפלאה נוספת, חשבתי לי. רק עוד אחת.
מה כבר יכול לקרות? פתאום נזכרתי במכתב שממתין וודאי בדריכות
שאקרא אותו. אספתי אותו עמי ונשכבתי על יצועי.
"אני מקווה שאתה קורא את המכתב הזה בטרם התחלת לאכול את כל מה
שהשארתי עבורך." אופס, חשבתי לעצמי, באמת צריך הייתי לקרוא
תחילה.
"אני חשה מרוחקת ממך, כאילו אנחנו חיים בשני מימדים שונים. אין
טעם להאשים בכך את מי מאיתנו. הדבר היחיד שעומד לנגד עיניי
כרגע, הוא לחם לבן. ובשר אדום, ושתייה חריפה, ומזון מטוגן,
ועוד דברים שאתה מכנה 'שמד' כי אתה מלא באמונה בעיתון
האלקטרוני, ובחבריך הרופאים. אני מלאת אמונה בעצמי ובהנאותיי
הקטנות. פעם, כשעוד היית מחפש עבורי לחמניות בשווקים השחורים,
האמנתי גם בך. אבל האוכל שלי פקח את עיניי. אני תלויה בו, כי
בעזרתו אני קוראת את העיתון שלך אחרת. השארתי לך את המזון הזה,
כדי שתוכל להבין אותי, מתישהו, כשתחליט שאתה מעוניין לפקוח את
עינייך..."
אלוהים! מה עשתה לי האישה הזו? חשבתי. ניסתה לפקוח את עיניי?
הבטתי בארגז שהיה כמעט ריק לחלוטין. מה אעשה כעת? אני תלוי
באוכל הזה בדיוק כפי שהייתה היא. לו רק קראתי את המכתב בטרם
התנפלתי על השמד.
את הימים הבאים העברתי בנדודים בין מאפיה סגורה אחת לאחרת, בין
שווקים שחורים לשעבר, שטופלו בשיטת "האדמה החרוכה". לא ידעתי
מזור לנפשי. מקץ ימים ספורים חששתי לגורלי. נסעתי צפונה, למתקן
האשפוז בו עבד ידידי הפסיכיאטר. "התאכסנות מרצון," כך זה נקרא.
אני זוכר שקיבלתי כמה גלולות בעלות טעם מוזר, ובגדים כחולים
מבד נעים. אחר כך הכל הפך למטושטש. הבוקר התעוררתי בביתי שוב.
נטלתי בידי את העיתון האלקטרוני וקראתי את הכותרת הראשית. טוב
מאוד, חשבתי לעצמי, הגיע הזמן.