מיואשת מלחשוב, עייפה מלישון, עצובה מלשמוח, היא פותחת חלון
לתוך המוח החולני שלה, מנסה למצוא את מה שחסר לה בחיים. כי
כובע כתום כבר יש לה, כובע שכמוהו אין לאף אחד.
יושבת בחדר על המיטה ומפריחה בועות סבון, לא לשמיים- לתקרה.
מנסה לתפוס אותם, לפוצץ את המחשבות, לחיות בבועה שהתנפצה לה
בפרצוף ולכלכה לה את האף הארוך בסבון. פתאום היא שמה לב שהיא
תמיד שמרה את הכובע הכתום לעצמה. מפני שהיה יקר לה, ואולי כי
פשוט לא היה לה עצבים, לסרק את שערה בכל בוקר. השתדלה שלא לתת
לאיש לגעת בו אפילו, אך לפעמים יצא שנתנה לכמה טיפוסים
מפוקפקים לכבוש אותו, רק לכמה שניות. היום היא מבינה שהיא
פחדה. חשבה שהכובע זה כל מה שיש לה, באמת. אולי אם הייתה פחות
רכושנית, הייתה נותנת קצת מעצמה לאחרים, בלי לפחד שלא יתנו לה
בחזרה. אולי אם הייתה קצת פחות חכמה, כבר הייתה מוצאת אהבה.
בכלל... אם היא הייתה קצת פחות אולי היה לה הרבה יותר. הרבה
יותר מכובע כתום.