כשהתגייסתי לצבא הייתי מה-זה שבו"ז. הייתי בבאסה קבועה במשך
חודשים. בבקו"ם ובטירונות כולם חשבו שמישהו אצלי במשפחה מת.
ביום הראשון בבסיס הטירונות התיישבתי על הקיטבג, ושקעתי להנאתי
במרה שחורה, כשפתאום בא מישהו והתיישב לידי. פנים של דוגמן היו
לבנזונה.
"מה אתה שבו"ז, אחי?", שאל.
"סתם, שבו"ז מהחיים. אני לא מבין מה אני עושה פה."
"עזוב, בחייך, קח בקלות. אף אחד לא מבין מה הוא עושה פה.
שטויות, זה כולה שלושה שבועות", ניסה הדוגמן לרומם את רוחי.
וכל מה שהוא אמר באמת היה נכון. טירונות של ג'ובניקים.
הטירונות הכי קלה בצה"ל. מה עוד אפשר לבקש? אבל אני, מה אני
יכול לעשות? לא מתאים לי מסגרות כאלה.
"אני יודע, אני יודע."
"יש לך חברה בבית?", המשיך הדוגמן. נו בטח, הוא חושב שאם הוא
יפה אז לכולם יש חברה. לו בטח אין בעיות. אבל אצלי - יבלות,
והוא דורך.
"איזה חברה?!? אני לבד. אין מי שיחכה בבית".
"אה. באסה. אתה צריך לצאת יותר", דביל! מה הוא רוצה ממני? בא
לבאס אותי עוד יותר עכשיו. כן, ברור שאם אצא יותר יש סיכוי
גדול יותר שאמצא מישהי, אבל מה העניינים עם הביקורת?
לא עניתי לו. מה עוד כבר אפשר לומר?
אחר כך לימדו אותנו לתת הקשב וכאלה. לא זוכר כבר, אבל זה לא
היה משהו. שבוע שדאות שנמשך יומיים והתבצע בתוך הבסיס, מסע
אלונקות של 2 קילומטר שבמהלכו הפלנו מהאלונקה את החנת"ר שהיה
גם הבחור הכי שמן במחלקה, ועוד כהנה וכהנה שנמשכו שלושה
שבועות. אחרי זה היה קורס ואז שירתתי עד תום השנה השלישית.
אח"כ עבדתי שנה וגם הייתי קצת בחו"ל, כמו כולם. ואז עברתי לגור
בכפר-סבא.
יום אחד, בעודי נוסע באוטובוס שעובר ליד הקניון, אני קולט
אותו... הבנזונה עוקב אחריי. מסתבר שהוא דוגמן של "קסטרו", אז
תלו פוסטר שלו ממש בכניסה לקניון.
"מה, עוד לא יצאת מהשביזות?", שואל הפוסטר.
"אוי, רד ממני!", איך הוא עוד מזהה אותי?
"מה הסיפור שלך? תחייך קצת!", הוא ממשיך לנדנד, "התחלת חיים
חדשים ועדיין אתה נראה כמו תשעה באב ליד יום כיפור".
"מה זה עניינך בכלל?", אני מנסה לגלות מה שיותר עוינות. אבל
הוא מתעלם, הזבל.
"אתה רוצה להישאר לבד כל החיים? אם תמשיך ככה, לא תגיע רחוק.
מילה של פוסטר". איזה שחצנות יש עליו.
"תצ'מע טוב", אני מנסה לגייס מקסימום תוקפנות במינימום מאמץ,
"אין לי שום כוונה להגיע רחוק... וגם לא קרוב. אני רק רוצה
להגיע לקצת שקט, ואתה המכשול הראשי בדרכי לשם. כמה שתרד ממני
יותר מהר, ככה אני אגיע יותר מהר."
"אתה כזה לוזר", הוא ממשיך בסופרלטיבים המחמיאים, "אתה בורח
מהכל ואז מתלונן שרע לך. בטח שרע לך. אתה לא מתמודד עם שום
דבר, אתה לא נלחם על שום דבר טוב שאתה רוצה."
דווקא הייתי מוכן להשקיע הרבה מאמץ כדי להיפטר ממנו באותו
רגע... אבל לא היה צורך בסוף. מישהי מהמכללה שלי עלתה לאוטובוס
והתחילה לקשקש אז הוא עזב אותי לנפשי.
אבל כל פעם שהייתי עובר ליד הקניון הוא היה מעלה שוב את אותן
טענות מעצבנות על זה שאני כל הזמן נראה לו בדיכאון וכאלה. האמת
היא שזה גם התחיל להשפיע עליי. בשלב מסויים נכנסתי לדיכאון
מהקשקושים שלו על איך שאני לבד וכל זה. אז התחלתי לקחת כדורים
כאלה שמאזנים את המצברוח. ואז הוא התחיל לצחוק עליי שאני חולה
בראש והיה מצביע עליי וצועק לאנשים שלא יתקרבו אליי, כי זה
מדבק. והזבל הזה, בגלל שהוא כזה פוסטר יפה, גם הצליח. אנשים לא
התקרבו אליי יותר. אפילו הייתה בחורה אחת מהמכללה שכשהייתה
רואה אותי מחכה בתחנה לאוטובוס לכיוון שהיא צריכה, פרינציפ
הייתה עולה על האוטובוס לכיוון ההפוך. אז היא התחילה גם לאחר
הרבה לשיעורים והמורה הייתה צועקת עליה. דווקא מגיע לה, אבל
היא הייתה מספרת לכולם שזה בגללי, ושעדיף שלא ייתנו לי להיכנס
לאוטובוסים בכלל. אז נהייתי די בודד כזה...
החלטתי שצריך לעשות משהו עם הפוסטר שמלכלך עליי ככה. לילה אחד
באתי לקניון בחברת מחבט הבייסבול שלי, בשעה שכבר אין אף אחד
ברחובות חוץ מהשיכור ההוא שישן על הספסל. התקרבתי אליו לאט לאט
(לפוסטר. מה לי ולשיכור?), אבל הוא קלט אותי כשהייתי איזה 10
מטר ממנו והתחיל לצעוק בהיסטריה שבאתי להרביץ לו. כשנזכר
ש"הצילו!" לא עוזר, התחיל לצעוק "שריפה!", ולפני שהספקתי לשבור
את הזכוכית אפילו, ירדו כמה שכנים בריאים כאלה והרביצו לי בזמן
ששכן אחר צלצל למשטרה.
הלבישו עליי תיק של וונדליסט, ואת כל הטענות שהיו לי על הפוסטר
המלכלך השופט לא ממש קיבל. כששמע שאני על כדורים הוא גם שלח
אותי לאבחון פסיכיאטרי זריז שבו נקבע שאני לא כשיר לעמוד
למשפט. מצא חן בעיניי הרעיון. ממילא לא היה לי כסף לעורך-דין.
עכשיו דווקא די שקט לי פה באגף הסגור.