הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי. זה לא אגדה או סיפור ילדים. זה גם
לא סיפור עם מוסר השכל וזה אפילו לא נובלה. סתם סיפור אמיתי
מחיים שבוודאי לא כל כך יעניינו אתכם משום שאתם לא מכירים
אותה. בעצם, אני לא חושבת שזה כל כך יעניין גם את מי שמכיר
אותה, למרות ש...

הסיפור שלה מתחיל בכיתה א'. למען האמת הסיפור מתחיל עוד בגיל 4
כשהיא עברה דירה ונאלצה להפרד מחברתה הטובה ביותר ומחבורת
הילדים שהיא נהגה לשחק עימם בגנון. אוף, עוד פעם אני לא
מדייקת, זה לא שהיא נפרדה מחברתה הטובה ביותר לתמיד פשוט עד
גיל 4 היא גרה שתי קומות מתחתיה ועכשיו היא גרה באיזור אחר
לגמרי והקשר בינהם קצת התערער מחמת המרחק. נחזור לכיתה א'.
בשנת 1994 היא לבשה חולצה חמודה בתוך מכנסיים קצרים שחוזקו ע"י
שלייקס ורודים כדי שלא יפלו לה, העמיסה את הילקוט הורוד עם
הציור של הבארבי שהיה בערך בגודל שלה, וצעדה לכיוון בית הספר
היסודי שהיה במרחק שישה בתים מהבית שלה.
"שלום כיתה אלף" היה המשפט הראשון שהיא למדה להגיד בבית הספר.
אחרי זה, החיים הפכו קצת קשים מידי בשבילה. זה התחיל בהרטבה
הראשונה במכנסיים שלה באמצע שיעור חשבון. כל הכיתה צחקה עליה
והיא בכתה. זה קרה 5 פעמים במהלך המחצית ואף אחד לא אהב אותה
במיוחד.
ילדים הם עם אכזר.
באמצע השנה היא שמה לב שיש עוד ילדים לא אהובים במיוחד והתחילה
לדבר עם אחד מהם. בכיתה ב' נוסף להם עוד ילד לכיתה וגם איתו
הילדים לא כל כך דיברו וכך הם הפכו לשלישיה המוזרה שאף אחד לא
דיבר איתם. בכיתה ג' הקשר בינהם העמיק והם הפכו לחבורה של ממש.
בכיתה ג' היא הבינה שזה לא כיף שאף אחד לא מדבר איתה והיא רצתה
לעשות הכל כדי להיות "בחברה" אז היא הציעה לאחד מהילדים
הבריונים של הכיתה חברות. סתם ככה. הוא הסכים ופתאום אנשים
התחילו לדבר איתה. כבר אז בכיתה ג' היא נחשפה אל החיים האמיתים
כשאחת מהילדות הנוספות שאף אחד לא דיבר איתם רצתה שידברו גם
איתה והתחילה להפיץ שמועות על ההיא. בסוף כיתה ג' היא חזרה
הביתה בוכה אחרי שהבריון נתן לה בוקס בבטן בגלל השמועות.
בכיתה ד' הרבה דברים השתנו. דבר ראשון, משלוש כיתות בשכבה הם
הפכו לשתיים עקב מיזוג וערבוב הכיתות. דבר שני, היא גלתה
שהערבוב הזה לא עזר לה בכלל. מעט הילדים שכבר דיברו איתה עברו
לכיתה השניה והקשר נותק. די! נשבר לי מהאי דיוקים שלי! זה לא
שכולם עברו כיתה. הילד ההוא שהיא הכירה בכיתה א' והחבר שלו
שהצטרף בכיתה ב' כן נשארו איתה בכיתה. הבעיה המרכזית שלה הייתה
ג. (שם בדוי). ג. לא אהבה אותה במיוחד ולאחר שהיא הפכה לילדה
המקובלת ביותר בכיתה היא לא הפסיקה להתנכל להיא והפכה אותה
לעוד יותר מנודה ממה שהיא הייתה.
בכיתה ה' הייתה לה חברה טובה אחת. אותה החברה שגרה בעבר שתי
קומות מעליה. הן היו נפגשות באופן תמידי בצופים והיו מדברות
הרבה בטלפון. באמצע כיתה ו' החברה עברה לעיר אחרת. כיתה ו'
הייתה הסיוט הכי גדול שלה משום שהיא נראתה כל כך שונה מהאחרים.
היא תמיד לבשה מכנסיים גבוהות מעל הפופיק עם חולצה בתוך
המכנסיים. היא גם תמיד הלכה עם אותה תיספורת מכיתה ג' (קרה עם
פוני קצר). הבנות היו מזמינות אותה למסיבת בת מצווה שלהן רק
כדי לקבל עוד מתנה ולמסיבות האחרות היא אף פעם לא הייתה
מוזמנת. ההורים שלה לא הבינו למה היא לא יוצאת בימי שישי. למה
הם ציפו? שהיא תבוא ותגיד להם שהיא לא יוצאת כי אף אחד לא אוהב
אותה ולא רוצה שהיא תבוא איתו? אפילו לא הייתה לה את הנחמה
שבידיעה ששנה הבאה היא לא תראה את מרבית הילדים שהיו איתה
בשיכבה משום שהיא גרה באותן הערים שויתרו על חטיבת ביניים
ואצלם בית הספר היסודי היה עד כיתה ח'.
בכיתה ז' היא עברה מספר תהפוכות.
דבר ראשון ג. (ההיא המניאקית) עזבה את בית הספר שלה.
דבר שני היא קיבלה מתנה לבת מצווה (היא הייתה מהילדים הכי
קטנים בכיתה- אלה שחוגגים בת מצווה כשכולם מתחילים לחגוג בר
מצווה) שני זוגות מכנסיים ושתי חולצות כהבהרה מבנות כיתתה
שעליה להתחיל להתלבש בצורה אחרת.
הדבר השלישי שקרה היה השינוי הכי טוב שקרה לה. לבית הספר שלה
הגיעו מפיקים של "זאפ" (התוכנית הזאת בערוץ 1 - זאת שאף אחד לא
צופה בה חוץ ממי שאין לו כבלים) וערכו "אודישנים" (הושיבו את
כל מי שרצה להבריז משיעור היסטוריה במעגל ושאלו שאלות על
ספרים. מי שהשתתף הכי הרבה עבר) לשכבה שלה ע"מ להשתתף בתוכנית
בצורה חד פעמית. היא כבשה את ליבם מיד. הם ביקשו את הטלפון שלה
והיא נתנה אותו להם בשמחה. הייתה רק בעיה אחת קטנה. יום
הצילומים נקבע על מבחן בהיסטוריה וההורים שלה לא רצו שהיא
תפסיד מבמחן אז היא נאלצה לוותר על ההזדמנות החלומית להופיע
בטלוויזיה לטובת מבחן בהיסטוריה (שאגב היא קבלה בו 70). כשבוע
לאחר מכן כשהיא כבר הייתה שקועה ברחמים עצמיים הגיע טלפון לא
צפוי. בקו השני היו המפיקים של זאפ. מסתבר שהם כל כך התרשמו
ממנה שהם רצו אותה בכל זאת לתוכנית וכך יצא ששבוע לאחר הטלפון
חיכה לה אוטו חום גדול ליד ביה"ס שהסיע אותה לאולפני זאפ
שבהרצליה. לאחר ההופעה הראשונה שלה בטלויזיה היא הפכה לכוכבת
בבית הספר שלה. היא קיבלה 3 סולואים של שירה בטקס יום הזיכרון
שהיה בפני כל השכונה שלה והלכה לעוד שתי תוכניות של זאפ. היא
הייתה בעננים. מצד שני היא התחילה לשים לב שהידיד שטוב שלה עוד
מימי כיתה א' הוא הרבה יותר חמוד ממה שהיא זכרה. בכיתה ח' היא
כבר הבינה שהיא מאוהבת בו. ביום הולדתה ה-13 (ממש תחילת כיתה
ח') הוא הציע לה חברות והיא הייתה מאושרת. הכל פתאום הסתדר לה
ואנשים שפעם נגעלו מלהסתכל עליה היו חבריה הטובים ביותר. בטקס
סיום של כיתה ח' (שהיה מרשים לפחות כמו טקס סיום י"ב) היא
הייתה הכוכבת של הערב והפכה למושא הערצה של בנות רבות מבית
ספרה. שמה הפך למושג ברחבי בית הספר ובכל יום זכרון או טקס
סיום אנשים עוד היו מדברים על ההופעה המדהימה שהיא נתנה שם.
מכאן, היה אפשר רק לרדת.
וזה מה שקרה.

ביום הראשון של כיתה ט' לא הייתה תלמידה מאושרת ממנה (טוב,
בעצם אולי כן הייתה מישהי יותר מאושרת ממנה אבל לא אחת כזו
שידוע לי עליה). האושר הזה נמשך בדיוק שלושה חודשים עד היום
הולדת שלה. ביום ההולדת שלה היא קיבלה 60 בלונים מבנות שכבתה
(שאגב בשכבתה החדשה היו למעלה מ-450 תלמידים) והיא חשבה שסוף
סוף אחרי שנים של השפלה ודחייה היא מצאה את האושר האמיתי. כמה
שהיא טעתה. בתחילת השנה היא נפרדה מהחבר שלה (ההוא מכיתה א')
משום שהם עברו לתיכונים נפרדים והם בקושי התראו. זו הייתה
הטעות הראשונה שלה. לאט לאט היא גלתה שאם היא כבר לא מופיעה
בתוכניות טלויזיה או מתפרסמת בתיכון ה"חברות" שלה מהיסודי
עוזבות אותה אחת אחת. רק מישהי אחת נשארה חברה שלה לאורך כל
הדרך אפילו שזה היה קשה. כן, כן, אני מדברת על ההיא שפעם גרה
שתי קומות מעליה ועברה לעיר אחרת. אולי לא ציינתי את זה מקודם
אבל לאורך כל הדרך הן שמרו על קשר טלפוני ודאגו להתראות לפחות
פעם בשנה בחופש הגדול כשאחת מהן ישנה אצל השניה. נחזור לכיתה
ט'. לאט אבל בטוח היא התחילה לחזור לשגרת החיים של כיתה ו' שבה
איש לא הזמין אותה ליציאות, והיא הייתה נלחמת בחירוף נפש כדי
לצאת מהבית ולהתחמק מהמבטים המרחמים של ההורים שלה. היא אף פעם
לא נהנתה מהיציאות האלו משום השיא תמיד נדחפה בכח לבילוי של
אנשים שלא רצו בה. הנחמות היחידות שהיו לה היו החברה הטובה
ביותר שלה, והדיסקים הצרובים של אמינם. היא כל הזמן רבה עם
ההורים שלה ועם אחותה הקטנה (שקטנה ממנה ב-4 שנים). גם
בלימודים לא הלך לה משהו. עם ביסודי היו לה כל הזמן מאיות הרי
שעכשיו בתיכון היא סבבה כל הזמן על ה-70. הדבר היחידי שהעלה לה
את הממוצע היה מחשבים (100). היא נסתה בכל כוחה להתעלות על
כולם ונגשה למבחני הקבלה ללהקת התיכון שלה. היא לא התקבלה כי
היא נגשה צרודה לאודישנים.
היא לא וויתרה.
בסופו של דבר היא התקבלה.
זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הרגישה מאושרת מאז היום הולדת שלה.
הפעם השניה הייתה בל"ג בעומר. בל"ג בעומר כל הכיתה יצאה לעשות
על האש בפארק מסויים והגיעו עוד הרבה ילדים מהשכבה כולה. היא
התחילה להכיר אנשים וגילתה שלא כולם דוחים אותה. הפעם השלישית
שהיא הייתה מאושרת הייתה בחופש הגדול. בחופש, היא דאגה כל הזמן
להעסיק את עצמה כדי שלא יהיה לה זמן פנוי לרחם על עצמה. היא
הלכה לחברה הטובה ביותר שלה וההיא גם באה אליה. היא הלכה
לספארי עם המשפחה ונסעה לאילת והכינה שיעורים לחופש והלכה
ללונה פארק עם שתי ידידות מהיסודי ו... היא גם הצליחה להתברג
לאחת היציאות של הילדה ה"פופולארית" ביותר בכיתה שיצאה עם רוב
האנשים שהיא פגשה בל"ג בעומר שחשבו שהיא דווקא די בסדר. מאז
היציאה הזו שוב חלה תפנית בחייה. מסתבר שהילדים ההם חשבו שהיא
אפילו יותר מבסדר והיא התחילה להיות מוזמנת לכל היציאות שלהם
במשך כיתה י'. כל השנה היא יצאה איתם ובילתה עימם והייתה
בעננים משום שאחד מהם אפילו הצטרף ללהקה של התיכון שלהם.
הבעיות התחילו בטלפון הראשון של המחנכת שלה הביתה. זה היה
לקראת פסח. היא נוכחה לדעת שמרוב שהיא הייתה עסוקה ביציאות
וחברים היא הזניחה את הלימודים וכעת המשך לימודיה בתיכון היו
על תנאי מאוד גדול מפאת ששת השלילים שהיא הצליחה לצבור במהלך
השנה. היא מיד נסתה להתאפס על עצמה ולשנות את הציונים משום
שהיא הייתה באמת תלמידה טובה רק קצת עצלנית ופתחה במשימת החזרת
החיוביים לתעודתה. ואז היא גלתה את הדבר שתמיד קרה לאחרים אבל
אף פעם לא קרה לה. בפעם הראשונה בחייה, בכל תולדות ההיסטוריה
המשותפת שלה עם הממסד החינוכי, היא גלתה שישנה מורה שמתנכלת
לה. אולי זה לא נשמע לכם כל כך נורא אחרי כל הטאראראם הגדול
שעשיתי מזה אבל בשבילה זה היה נורא. ובצדק. המורה הזו עשתה הכל
כדי להכשיל אותה החל מבחינות פתע שהיא עשתה לה בשיעור על
שיעורי בית (ואם היא לא הבינה את שיעורי הבית אז המורה הייתה
מסמנת לה ברשעות "אי הכנת שיעורי בית") וכלה בהורדת ציון שלם
בתעודה שעד עכשיו אין לה מושג למה המורה עשתה לה את זה. הבעיה
הכי גדולה שלה הייתה שהמורה הזו הייתה לא אחרת מאשר המחנכת
שלה. היא התנחמה בעובדה שלפחות יש לה את החברה הכי טובה שלה
ואת החברה שהיא מסתובבת איתם וידעה שיש מי שיעמוד שם לצידה.
אני לא יודעת איך היא תמשיך מכאן ומה יהיו מעלליה בהמשך החיים
אבל אני רק יכולה להגיד שלפי איך שזה נראה צפויים לה עוד הרבה
קשיים בעתיד ואתם יודעים מה? אני הולכת להיות שם בשבילה,
משגיחה עליה מלמעלה ורק מתפללת שהייתי יכולה להיות במקום החברה
הטובה הזו שלה כדי לנחם אותה.