היינו כל המשפחה והרבה חברים באיזה ביניניים מחוברים, כשפתאום
אמא גילתה פצצה שהערבים טמנו לנו. דפיקות הלב שלי פעמו מהר
יותר ומהר יותר. עמדתי מולה כשהיא בשיא הלחץ. פחדתי לה ולי
ביחד. ואז היא פתאום ניטרלה את הפצצה. נוסרה לי אבן מהלב...
בערך.
הבנתי שאני לא עומדת בזה. שאני לא יכולה עוד.
הלכתי למתחם של הצעירים. ניסיתי לשכוח מהכל... עד שעלתה בראשי
האפשרות שגם אצלנו יש פצצות! נכנסתי לפחד איום. עליתי חזרה
למתחם עם המבוגרים והעלתי את השערתי בפני אחת המומחיות. היא
ראתה בי בוגרת החוששת לחיה ונתנה לי אפשרות לעשות כפי שאחפוץ.
בעת סיבובי לכיוון מתחם הצעירים קראה לי ונתנה 2 מאירים
מיוחדים שמאירים בצורה חזקה כך שאוכל לראות טוב גם בחושך ולא
אפספס סתם פצצות.
חזרתי למתחם של הילדים, חשה כבוגרת וגאה בעצמי ובמשימה הקשה
שלקחתי על עצמי. ואכן מיד שבתי למשימתי והחלתי בחיפוש אחר
הפצצות.
אמרתי למשפחתי וחברותיי שיסתכלו מתחת אחד חפצים היותר גדולים
שאני מרימה כדי שלא נפספס שום פרט...
הרמתי ואחת מהן אמרה לי באדישות רבה: "זה פה, זה זה". שמעתי
בקולה יאוש ואדישות גם יחד. חשבתי כי אמרה בצחוק למרות שלא
יכולתי להבין הומור מסוג זה...
החלטתי לבדוק בעצמי. היתה זו פצצה. ליבי פעם בחוזקה העולה על
הפעימות שחוויתי קודם, כשראיתי את אימי מנטרלת פצצה.
כמעט נשברתי, היה לי כל כך קשה, כמעט ולא יכולתי עוד.
עצמתי עיניים לשניה, חשבתי שהכל עוד מעט ייגמר... שהכל יהיה
טוב... שאני צריכה להיות חזקה... פקחתי עיניי והמשכתי במשימה
שהוטלה עלי. עליתי למתחם העליון של המבוגרים עם הרהיט שמחוברת
אליו פצצה. אמרתי לגברת שנתנה לי המשימה... ראיתי בעינייה
פליאה והפתעה. ידעתי שזה זה... שזה הפצצה...
היא ניטרלה אותה, ולאחר מספר שניות אמרה שזה דמוי פצצה, שזה לא
אמיתי.
לרגע באמת האמנתי. פחות פחדתי. הרגשתי קצת מטופשת. ואז
הבנתי... הבנתי שניסתה להסיר עוד דאגות מליבי... או שפשוט באמת
זו לא אמיתית, אך לא אומר הדבר כי אין פצצה במתחם התחתון של
הילדים, להפך! אולי זו היתה הטעיה! אולי רצו שנמצא, נראה כלא
אמיתי, ונחשוב כי אין עוד ונתפוצץ, ואז יפגעו בחולשה שלנו, שוב
לראות את ילדינו מתפוצצים, לראות את ילדינו בחלקים...
ידעתי שאולי אני אמות כשאוספים את חלקי. שאולי אשרוד ולא אראה
עוד את קרובי. לחיות באי ידיעה הקשה ביותר.
אמרתי לה: "אולי זו הטעיה". סיפרתי לה את חששותי... ואז לפתע
אזעקה! כולם אמרו: "מהר! להתכופף!!" הייתי ליד אימי. משום מה
הרגשתי יותר בטוחה... למרות שהיינו מוקפים, שהיו חלונות מולנו,
הערבים ראו אותנו, הסתכלו עלינו.. וירו!!! הסתכלו לנו בעיניים,
ראו את הכאב והגדילו אותו. אמרו לי לא להסתכל לעינייהם. מיד
הסרתי מבט... הרגשתי שזה הסוף... קיוויתי שזה הסוף... לא
יכולתי עוד... תוך מספר שניות אמרו: "3 פצועים ו-5 הרוגים".
התחלתי להילחץ... ידעתי שזה הסוף של כולנו. כל הזמן מחשבותי
זרמו בים של חששות, בים של פחדים... וככל שחשבתי יותר חשתי כי
סופי קרב יותר ואין עוד תקווה...
רציתי לעמוד ולהגיד לו שיהרוג אותי. שנגמור עם זה. לא עוד כאב,
לא עוד פחד. ואז נזכרתי שהם כל כך לא אנושיים, שאולי דווקא לא
יירו בי אלא הגרוע מכל! אולי יפציצו אותי, יריות במקומות שאוכל
להמשיך לחיות. אולי יירו חצים כשעיניי פקוחות. אולי ישפכו עלי
סיר שמן רותח, יעשו הכל שאחוש בכאב... בכאב של להיות יהודי...
ופתאום התעוררתי... עם כאבים רגעיים ברגל... במקום בו ירו בי
בחלום.