(חלק ראשון)
אתה בטח לא יודע וגם לא תדע לעולם כמה הפקדתי בידיך ובכל ליבי
האמנתי שתשמור על אוצרותיי כאילו היו אוצרותיך, שתגן עלי מפני
כל הכאבים שחיפשו פירצות בגדרות נשמתי על מנת להפיל אותי מבמת
חיי. ילד מדהים, לאהוב אותך הייתה משימה כואבת מדי, ההחלטות
שלך עלו לי ביוקר.
ועכשיו אל תבוא אלי יותר אף פעם. גם כשתפרדו, אתה וילדת הקסמים
שלך. גם כשתריבו וגם אם תחליט שנשמות ריקות עושות לך את זה
יותר, אל תבוא לפה.
והכי מהכל אני מקווה שיכאב לך כשהיא תעקור אותך מליבה, שיצרבו
לך גלי בדידות על העור ותבכה דמעות של דם ואלוהים, כמה שאני
אשחה לקראתך, אליך למראה מצוקתך לשמע תחינתך וכמה שאני אהסס אם
להציל אותך מהלהבות.
נורא אבין את כאבך ואובדנך, אשרוט את הפצעים שעוד לא הגלידו
סופית עד שאצרח מכאב או אפול מאיבוד דם, תלוי מה יבוא קודם.
כן, נסיך הבילבול שלה, אני אתן לך להסחף עם הזרם האכזרי בחזרה
לזרועותיה של הפיה הפרטית שלך.
עד שייגמר האוויר, עד שיסתיימו המילים, עד שלא אשמע יותר
זעקותיך, עד שיתייבשו דמעותיי, עד שאבין שילדות עם מבט מזוגג
בעיניים ולב מחורץ יכולות לחוש אושר.
אני שונאת אותך על שעשית לי להפסיק להאמין,
אני שונאת את האני של אז על שעשתה אותך שלה,
שהרשתה לך לגמור
לי
על השברים. |