תראו איך הפכתי את חיי למשחק,
מטעות קטנה לסצ'נה שלמה.
אם היו אומרים לי שלשחק ברגשות זה רע,
אז כיצד המשחק המלוכלך בא מלב שבור אחד ומיוחד?
הייתי מאוהבת אולי גם סתומה, אך זה לא אומר שאין לי נשמה.
המילים שלו היו כמו חרדה, ענין פעוט הפך לתדהמה:
"לקחתי שליטה מלאה על חיי"
הכנסתי את עצמי להילוך מהיר-
משחק כזה עוד לא היה, משחק כזה עוד לא נראה
תעתועי המוח, גרימת כאב זה צורב בלב
דמעות זולגות ואין סוף למחשבות:
מי הביא את הכאב אתה או אני?
האם זאת טלנובלה שלמה שלא נגמרת, רק שאלה נשארת?