אני שוב בשדה, עובד את האדמה, בשם כל האלים מדוע אינך יכולה
לצאת ממחשבותי, המעדר הישן חובט בקרקע, מכה בה את זעמי וחורץ
חריץ ארוך בשדה הקטן אותו אני כבר חודשים מנסה לשנות, מנסה
להפוך מאדמת בור לחיים, מנסה ליצור מעט אוכל. חודשים אני עודר,
משקה, מנקש את מעט העשב שגדל פה, האלים מסרבים לברך את אדמתי,
ואני מסרב לזנוח אותה.
הקדוש כבר מזמן הזהיר אותי כי את היא המפריע לאדמה לתת את שיש
בה. הוא הזהיר אותי ביום בו משכתי אותך מהגלים, רק ראה אותך
ונסוג, עוד לא פתחת את עינייך והוא קילל אותי על שנתתי לים
להקיא אותך מקרבו. הזעה הרבה על גופי מטפטפת טיפות טיפות, אני
בוחר שלא למשות אותם ממשיך להלום עם המעדר בכוח, ההר יכנע לי
בסופו של דבר, אני חייב שיכנע, הקדוש אמר כי עלי לזרוק אותך
למים ואני סירבתי, לא יכולתי לתת לך אז למות, ואיני יכול לעשות
זאת היום.
האדמה צוחקת עלי, האלים מעלי צוחקים יחד איתה, ואני אין בי כעס
עליהם, חלילה לי מלחשוב אפילו לקלל אותם, אותם אלים שגרמו לכך
כי את תופיעי תחת ביתי, אותם אלים אשר סחפו אותך בים במשך ימים
מסרבים לתת לך לשקוע בים, זורקים אותה מגל לגל, משחקים בה
בגופתה, עד אשר נפטון סירב להמשיך במשחק שלהם ופלט אותה על
החוף בקרבת ביתי. האלים סירבו להרפות ושלחו בה גשם וברד, שלחו
בה את סערת הסערות, היכו בה בכוחם מסרבים להניח לה, ואני
בטיפשותי דווקא באותו היום בחרתי לצאת מביתי לנסות לדוג את
ארוחת הערב שלי, לנסות למצוא אולי דג אשר בגלל הסערה יצא
מהמים, ניפלט אל החוף ואז מצאתי אותך.
כמעט עירומה היית אז, גופך הכהה בקושי נראה בחוף למרות הברקים
הרבים ורק במקרה רגלי ניתקלה בך, אני נפלתי ארצה, מתרסק בזעקה
מעבר לך, מקלל את הסלע שחשבתי שהוא את, אז מתרומם חושב לבעוט
בסלע מבחין בך, עיני לא היו בטוחות במשך רגעים רבים כי אדם הוא
שלפני, חשבתי לזמן מה שאת אחת מבנות הים הקוראות בשירתן
למלאכים ולוקחות אחר את חייהם, אחת מאותן הנימפות הידועות שכל
מלאך חולם עליהן וחושש מהן באותו הזמן יודע כי אם ישמע אותן
הרי שמותו קרב.
אולם אז הבחנתי כי אינך הם, לא היה לך זנב דג, לא היה בך את
ההוד והיופי הידוע שלהם, היית גופה שרועה על החול, מתנשמת
בכבדות מחזיקה בכוח שלא היה בך עוד בחול מנסה להתחמק מהאלים
הצוחקים עליך מלמעלה.
ואני לקחתי אותך משם, העמסתי אותך כאחת מערמות הקציר שעוד היו
לי אז כאשר אדמתי עוד בורכה על ידי האלים, לקחתי אותך ממשחקם
והכעסתי אותם, על כן אני עכשיו עודר והאדמה מסרבת להפתח לידי
יותר מחריץ. הקדוש שקראתי לו לראות אותך אחרי שייבשתי אותך
והלבשתי לך מבגדי שלי, הביט בך במבט אחד ונסוג לאחור, כמעט
בורח מביתי הדל, זועק לאלים מבקש שיסלחו לי, אומר כי אני טיפש,
מתחנן בשמי, אומר לי לעזוב אותך להשאיר אותך לאלים כי את שלהם
ולא שלי, והאלים לא שוכחים. ואני, אני טיפש שכמותי סירבתי,
קראתי תיגר על כל האלים כולם, בזמן שהסערה סירבה להשכח אני
טיפלתי בך, את הקדוש שלחתי מביתי ואותך השכבתי במיטתי, משקה את
פיך במעט מים. שפתותיך הנפוחות מהים סירבו בהתחלה לשתות, לא
ידעו כי אין אילו אותם המים, אולם אני לא נתתי לך לשקוע
למצולות גם כאשר את מחוץ להם, המשכתי להשקות אותך עד שנכנעת
לי, ולגמת, כמו סכר נפתח פיך לאחר מכן, מחריץ דק שאבת בכוח את
המים מידי, שאבת אותם מהכלי אשר הבאתי לך, עינייך היו עצומות
כלל לא הבחנת בי, שתית כסערה ואז נירגעת, ניראה היה כי גם
האלים נירגעו איתך כיוון שכאשר נרדמת הפסיקה הסערה, אני כיסיתי
אותך בשמיכה היחידה שהייתה לי משאיר אותך במיטתי, נותן לך
לנוח, עדיין לא בוחן אותך ממש אפילו בפעם הראשונה, נשכב שלא
לידך אלא ליד האח הבוערת על הרצפה בוהה בתיקרה, מתפלל כי לא
טעיתי שהכנסתי אותך לביתי, מקווה כי האלים יסלחו לי על מעשי
מתחנן להם ונירדם בלילה ראשון מיני רבים שאת נמצאת בביתי.
למחרת התעוררתי כמו בכל בוקר עם אור ראשון, מנסה למצוא את
מחשבותי להבין מדוע אני על הריצפה מבחין כי האש כבתה מתרומם על
מנת להדליק אותה מחדש מבחין בך שוב, מוחי בזהירות שלא מאפיינת
אותו מזכיר לי את מאורעות אמש החל מהרגע בו יצאתי מביתי ועד
הרגע בו נשכבתי מתחנן לאלים כי יסלחו לאיש תמים על שריחם על זו
הנערה. אני מתרומם מביט לכיוון מיטתי, את ישנה שם רגוע בשנתך,
מחבקת את השמיכה בכוח, מעט מתחבא תחתיה, גופך מקופל תחתיה.
אני יוצא מהבית לקחת כמה ענפים מביט לשמיים שרק החלו להאיר את
הארץ, בוחן את השדה שמולי, מבחין בנזק הקשה שהסערה יצרה בו,
יודע כבר כמה קשה יהיה להחזיר אותו על מנת שאוכל לאכול ממנו
אולי למכור מעט מתוצרתו.
שני עורבים עומדים על דלת ביתי שנישארה בתוכה מציצים לתוך ביתי
בקריאות קרא קרא, מבשרות רוע מתרוממים מהדלת לרגע מבצעים סיבוב
סביבי כאילו בוחנים אותי ואז נוסקים לשמיים ממשיכים לזעוק את
זעקותיהם. אני יורד על ברכי אוחז במעט הענפים שבידי, מתחנן כי
ירחמו עלי ועל אותה הנערה, מתחנן למרות שאיני יודע עליה כלום
עדיין מלבד שצבע עורה כהה כלילה ושערה כהה אף ממנה.
העורבים מתחילים להתרחק ממני בזמן שאני חוזר לתוך ביתי, הדלת
הפתוחה נסגרת מאחורי בשעה שהיא בפעם הראשונה פוקחת את עיניה
ומביטה בי.
לבי שלי כמעט נעצר מלכת, עם גופה כהה ושערה שחור משחור הרי
שבעיניה אפלה שעוצרת בשבילי את הזמן, גורמת לזעה קרה לרדת
במורד גופי, מעלימה את מחשבותי ממני. והיא במיטה מתיישבת מביטה
בי, כמלכה המביטה על נתינה, עיניה חוקרות אותי כאילו אני הוא
זר הנכנס לארמונה ובעוד רגע חיל המשמר שלה יזרוק אותי החוצה,
יזרוק ואז יקח אותי העירה על מנת לתלות את גופתי בחוצות העיר
בשל זה שראיתי דדברים שלא הייתי צריך לראות.
אני רוצה להתקדם אולם רגלי מסרבות לנוע, ידי האוחזות בעצים
ממשיכות לאחוז בהם בחוזקה כמגן והיא כולה דממה, היא דממה ואני
ליבי כמעט ונדם, ועיניה סורקות אותי בוחנות אותי מסרבות להניח
לי. אני מתחיל לחשוב כי היא מכשפת אותי בשעה שהיא לבסוף מורידה
את עיניה ממני ומביטה על שאר החדר מתחילה לחפש איפה היא
נימצאת, גופי מאבד את שיתוקו ואני מתחיל לנוע כדי לשים את
העצים במקום בו הם צריכם להיות בזמן שהיא מתחילה לבחון את
עצמה, עיני מסרבות להפסיק להביט בה רואות אותה בוחנת בהתחלה את
ידיה, ואז ממשיכות לסרוק את גופה, עוברות פרט פרט בוחנות
מאשרות לעצמן את מצבן ואז ידיה מתחילות לנוע כזוג נחשים עולות
בוחנות את גופה, ספק אוחזות בו ספק מלטפות בוחנות מעט מופתעות
לראות כי כל חלק נימצא במקומו ואז מתרוממות לכיוון ראשה, השיער
הארוך הכהה נע מצד לצד בשעה שהיא מנענעת באיטיות את ראשה בוחנת
את תנועתיה שלה, מרגישה את גופה מבצע את פקודותיה.
אני כמעט נחנק כאשר היא מתרוממת מתחת לשמיכה נעמדת בביתי זקופה
מלאת חן מישרת את עצמה, לרגע נראת לא בטוחה איך לייצב עצמה,
אולם אז כפסל של אחד האלים היא מתייצבת לחלוטין מרימה ידיה
ועיניה שוב ננעצות בי.
עד רגע זה בזמן שאני עודר בקרקע איני יודע כיצד לא נפלתי על
ברכי מיד בשעה שעיניה הכהות בלעו את עיני שלי ואז פיה נפתח,
בעוד שעיניה אפילה, הרי ששיניה כולן היו לבנות יותר מהפנינים
שהייתי מוצא בחוף לעיתים נדירות, בעוד כאשר פיה היה סגור אימה
הייתה ממלאה אותי, הרי ברגע בו חייכה את חיוכה אור מילא את
החדר בעוצמה.
לקח לי מעט זמן לזכור לנשום מחדש אולם באותו הרגע ידעתי
לראשונה בחיי מה היא אותה האהבה שכו רבים דיברו אליה, זכרתי את
דבריו של הקדוש אולם ידעתי כי גם אם כל האלים כולם יבואו לתוך
ביתי, והם לובשים שריונן וחרבותיהם שלופות, הרי שבגופי הצנוע
עד למותי הייתי מגן עליה. מוחי מנסה לדמיין לעצמו את התבוסה
שהם בוודאי היו גורמים לי בזמן שהיא מתחילה לנוע לכיווני
ברגליים דקיקות, אני מבחין כי למרות שאני איני נמוך מרוב מכרי
הרי שהיא עוקפת אותי בקלות בראש, למעשה היא האישה הגבוהה ביותר
שראיתי אי פעם. אני לרגע תוהה האם אישה היא זו שמולי או אלה
ונופל על ברכי לבקש את רחמיה על שהעזתי לעמוד בפניה.
מבטה מופתע בוחן אותי והיא ניגשת עלי מרימה אותי מברכי, מושכת
אותי כלפי מעלה, אוחזקת בי עדיין בדממה, לוקחת ומחבקת אותי,
אני מרגיש את גופה צמוד לשלי ודמעות מתחילות לצאת מעיני בשעה
שהיא מרימה את ראשי הצמוד לחזה תחת בגדי שלי, מלטפת שערותי,
ואז לשניה ארוכה שנמשכת ככל זמן החיים המוקצב לי על ידי האלים
מנשקת אותי קלות על לחי ואז עוזבת אותי ניגשת לאח שמה את העצים
שהיו רק לפני רגע בידי באח עוזרת לאש לבעור מחדש.
אני מתעורר מתרדמה שאחזה בי בשעה שהיא מטפלת באח מבחין במעשיה
ובצעד ארוך ניגש אליה מנסה להרחיק אותה בשעה שהיא בחיוך גדול
הודפת אותי בחזרה למקומי.
בתוך שניות קצרות אש בוערת באח ואני ממשיך להביט בה בשעה שהיא
לראשונה שותה לבדה. נראה כאילו המים שוקקים להכנס לגרונה בזמן
שראשה מתרומם כלפי מעלה והטיפות מנתזות לידה.
היא מסיימת לשתות את המים שוב מביטה בי, אני מצליח לפתוח את פי
אולם מילותי נשמעות ריקות בזמן שאני שואל אותה לשמה. אולם היא
ממשיכה בשתיקתה, לא מסמנת דבר לא מגיבה כאילו כלל אינה מבחינה
בי, מבחינה בדברי שנעים לכיוונה, אינה רואה את שיפתותי הנעות.
היא ניגשת אלי ובשתיקתה שוב מחבקת אותי אוחזת בידי מצמידה אותי
אליה. אני מופתע מוצא עצמי בוכה מאושר, דימעותי מרטיבות אותה
והיא מחבקת אותי, מבקשת את קירבתי לא מוציאה בת קול מפיה.
השמש צורבת בעורי, השדה שלי יבש כולו ואני עודר מכה בקרקע,
עורי הלבן בכל עונות השנה צרוב חציו חום חציו אדום, האלים
מביטים בי מלמעלה בוחנים את אהבתי אליה, רוצים לחזור לשחק בה,
ואני אני מסרב, איני מוכן לוותר עליה, כאשר הגיע הייתה עונת
החורף ובקרוב תגמר עונת הקיץ, מעט המזון שצברתי לתקופות קשות
אזל, אנו אוכלים שורשים וחיות קטנות אחרות, איני מורשה לגשת
לעיר הקרובה, הקדוש אסר עלי, האלים דרשו אותה בחזרה ואני
סירבתי לו אז ואני מסרב גם היום.
החום העז מתגבר מרגע לרגע, אני מודע לכך שהיא לא תצא אלי, לא
תביא לי כוס של מים קרים מהמעיין, הזעה הנוטפת ממני מזכירה לי
כי היא לא יצאה מפתח ביתי אפילו פעם אחת מאז שהכנסתי אותה אלי
באותו היום. היא אינה מסרבת לצאת ואני איני מעז לבקש ממנה
לעשות זאת, יודע כי ברגע בו תצא יבוא אחד האלים ויקח אותה
ממני.
אני עוצם את עיני בשעה שמים זורמים לתוך גרוני, קול משק כנפי
עורבים נישמע שוב מעלי, הם מסרבים לעזוב אותי מאז שהיא הגיע,
יודעים כי היא אצלי, איני יודע מדוע האלים בחרו בה, הקדוש סירב
לספר לי, איני יודע איפה הוא קולה,יודע כי היא לא הוציאה בת
קול אחת מאז שהגיע למרות ניסיונותי, יודע שאני מדבר בשביל
שנינו.
צרחות העורבים גורמות לי לפתוח את עיני. השמש לרגע מוסתרת על
ידי עב, ואני מביט סביב. איש זקן עומד בקירבתי, איני יודע איך
לא שמעתי את צעדיו כאשר הגיע, והאיש מביט בי, אני מנסה להביט
בו אולם דבר כל שהוא גורם למבטי לסטות הצידה מונע ממני להביט
בפרצופו של האיש האוחז מקל ישן בידו. רעם נישמע מאי שם ואני
מבחין כי האיש אינו שם עוד, כבר לא מולי.
רגלי כאילו מתוך עצמן מתחילות לרוץ מהשדה אל ביתי, הדלת הסגורה
מסרבת להפתח לידי העייפות, ואני הולם בה בשעה שקולות נישמעים
מתוך הבית.
צעקותי חודרות עמוק אולם דבר לא משתנה במשך דקות ארוכות עד אשר
אני עוזב את הדלת, מתרחק לאחור וזועק לכיוון השמש, "אלי, כל
האלים כולם, אתם שבוחנים אותי, אתם שהכתם בי בשמש אכזרית
וברעב, הפסיקו להכות, הפסיקו ועזרו לי לפתוח את הדלת" אני
מסיים מרגיש איך קולי הצריד בצעקה אחת.
משום מקום ברק מפלח את השמים ומכה בדלת ביתי. הדלת ניפתחת ואני
מבחין בזקן עומד לידה, הוא לבן כולו והיא שחורה, ואש דולקת
בתוך הבית, ומכה בשניהם, והוא אוחז בה והיא בו, ועיניהם מביטות
אחת בשניה, ואני רואה לפתע את עיניו ומרגיש כי גופי כבד עלי
בשעה שלובן עיניו מכה בי.
רגלי משותקות לא מקשיבות למוחי הזועק, אני מצליח לצעוד שני
צעדים לתוך ביתי עומד מאחורי הזקן, הוא והיא אינם מבחינים בי,
עסוקים אחד בשני, אני מבחין כי המעדר שאיתו עבדתי אחוז בידי,
ידי מתרוממות כמו מעצמן והמעדר מורם באויר, התנועה גורמת לה
לעזוב את עיניו הלבנות ולהביט בי, אני נעצר לשניה ואז שולח את
המעדר כלפי מטה לכיוונו.
בפעם הראשונה מאז שהגיע אני שומע צרחה יוצאת מפיה בזמן שהזקן
נופל לריצפת ביתי.
האש שהייתה ביניהם נעלמת ושתיקה נוראית, זועמת מופיע בביתי.
הדמות שלו שרק לפני רגע הייתה שכובה על הריצפה אינה עוד.
היא מביטה בי ועיניה דומעות, אני מביט בה בחזרה לא מבין, לא
יודע.
היא הולכת למיטתי ואני הולך אחריה, הכהות שלה מכבה את האור
שמגיע מבחוץ לתוך הבית. עיניה השחורות מסרבות להביט בי לספר לי
לענות לשאלותי. פיה סגור אינו נותן לי לראות את שיניה הלבנות
את חיוכה, אנחנו נישכבים על המיטה והיא במבט אחד של אימה
משתיקה אותי.
בת קול אני שומע יוצאת מגרונה. אומרת ספק לוחשת. "אבי".
