הצצתי פנימה אל תוך הקופסא שיוצאת מהקיר, הבטיחו לי חלומות כאן
בתוך האוהל השחור הזה, לא הספקתי לראות הרבה, רק שני כסאות, עד
שקול הכריז בלחש אבל בהחלטיות "עוד לא תורך"
איך? איך עדיין לא תורי?
כל החיים שלי הייתי מקום שני ודי נשבר לי, ניסיתי להבין איך
האידיוט הזה מ"מסע בין כוכבים" אף פעם לא שם לב שצוחקים עליו,
נכון, אמנם קראו לו "מס' 1" אבל הוא היה צריך רשות כדי לשבת על
הכסא הגדול של קפטיין פיקארד.
לי נמאס.
אני לוזר, אבל לא לוזר גמור.
אני מקום שני, אין יותר מתסכל מזה.
בעיתונים אני קורא על שי נובלמן, עוד אידיוט תל-אביבי שהצליח,
ובמערכת שומע את עדי גלברט, שאודה ולא אבוש שהוא גאון.
שניהם בגילי, אבל מה? ווינרים.
ניסיתי להתחיל עם בחורה. באמת.
גם לי מגיע.
אמרו לי שקוראים לה עידית, התקשרתי. ענה קול של גבר.
"שלום עידית נמצאת?"
"אתה מתכוון עדי."
(שיט, עדי...  עדי... נו מילא)
"כן, כן עדי..."
"שניה, אני אקרא לה"
"הלו?"
"עדי, שלום, קיבלתי את הטלפון שלך מדנה והיא אמרה שהיא דיברה
איתך ואמרת שזה יהיה בסדר שאני אתקשר אליך, את ממש מוצאת חן
בעיני"
"מה דנה אמרה?"
"היא לא דיברה איתך... אני מבין"
"לא, לא, לא, יש לך טעות... אני בת 43"
"אה...    אההההם...."
"דנה היא הבת שלי"
כן, זה אני בועל האמהות המפורסם.. מוכשר כמו אדי ודר.
אבל יום אחד עוד תתקרבו לכלוב שלי ותראו אותי מתהלך שם מצד
לצד, אצל המומחים זוהי ברכה, זה אומר שהבחור הלך גע-גע.
ואז כולכם תזכרו בי ואהיה בפעם הראשונה בחיי לאיש השעה, הבחור
המשוגע.
ויקטוריה שוורץ תעלה לבימת הנואמים בערב לזיכרי ותכריז ברמקול
"אני מקדישה את השיר הזה לאהובי" (כולנו יודעים כבר שאני לא
אהובה של ויקטוריה, זאת מן תסמונת פרדי מרקורי כזאת, שכולם
פתאום מכירים את מי שמת/התאבד/הלך גע-גע), בעיני כל האורחים
יקוו דמעות התרגשות כשהיא תתחיל לשיר את "חלומות של אתמול"
ואח"כ יהיה שיר ברוסית שאף אחד לא יבין אבל גם הוא יהיה מרגש.
בזמן הזה אני אפגש עם המקביל הנורבגי שלי במלון "קינג-דיוויד"
ואתכנן את חיי החדשים עם עידית.
בנורבגיה החיים יהיו נפלאים, כמו ציור של פיטר ברויגל, כל כך
הרבה טפשות אבל בהרמוניה...
אני אהיה כמוהו, כמו פיטר ברויגל, שבציוריו החיים נראים כמו
חיי יומיום אבל בעצם כשמסתכלים על הפרטים מבינים שכל פרט ופרט
בציורים הוא בעל משמעות, כל דמות עושה משהו אוילי אחר...
הוא שואף לעולם טוב יותר על ידי הצגת הטפשות והטמטום של בני
האדם.
שלא תבינו לא נכון, אני לא חושב שהאנשים הם לא טובים או רודפי
בצע או טיפשים, פשוט מקווה לעולם טוב יותר.
קירבתי את ראשי אל הקופסא.
"עוד לא תורך".