הסתובבתי ברחובות פתח תקווה בחוסר מעש. מן הסתם היו מצפים מאחד
כמוני, חסיד חיי הלילה, שאגור בתל אביב, אבל אני גרתי שם מספיק
זמן והתחלתי כבר לשנוא אותה. אני בכלל לא בנוי לחיים האלו של
יציאות וזיונים והשתכרויות. חוץ מזה שאני לא יכול להשתכר, תמיד
אני צריך לחזור מוקדם לפני הזריחה ובאשר לזיונים- האמת שנשים
מתלוננות שאני קר מידי. לא ברגשות או בסקס, אלא בגוף. טוב, ככה
זה כשאסור לך להשתזף בשמש כי אתה מפחד להישרף.
אני מסתובב ככה בג'ינס מהוהה ובחולצה צמודה שחורה, שיערי בהיר
ופרוע כמו עיניי. לפעמים כשאני מביט בהומלס ישן על הספסל,
מכוסה בעיתונים מחמת קרת הליל, אני מביט בו בעיניי הרושפות
וההומלס היה בורח על נפשו. למרות כל השנים הללו, זה עדיין מוזר
לי. אני רגיל להיות הגבר הדחוי, הביישן, זה שלא מעיפים עליו
מבט שני, זה שנעלם בין הצללים, אבל מאז התקרית ההיא, פתאום
נשים התחילו לבחון אותי ולשים לב אליי.
שירכתי רגליי על המדרכה הבקועה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
פתאום שמעתי מוזיקת רוק רועשת מאחד הברים היותר נחשבים. נכנסתי
פנימה ונזכרתי שהייתי בו פעם: זה היה פיק- אפ בר. סידרתי את
החולצה היטב ונכנסתי לבר האפלולי. הלילה אני לא אישן לבד.
הלילה אני אנמנם, עד לפנות בוקר בכל אופן, לצד אישה חמה.
היו שם כמה אנשים שרקדו וקפצו עם בקבוקים וכוסות גבוהות
המכילים משקאות צבעוניים ועכורים לא מזוהים. העשן סימא את
עיניי ותפסתי מקום ליד בר העץ המחורץ. מעולם לא רקדתי. אני
ביישן מידי, חרד וחש גמלוני- בייחוד לצד גברים חושניים שיודעים
להניע את עצמם בצורה מושכת עין שכזאת.
ואז היא באה. שדיים קטנים וחצופים (היה קשה להתעלם מהמחשוף
שהלך לפניה), אגן מעט רחב עטוף בחצאית שמתוכה יוצאות זוג
רגליים חלקות הנופלות לתוך מגף עור שחור. היא התיישבה לידי
והזמינה בלאדי מרי. צחקקתי לעצמי. היא הביטה בי במבט מוזר,
כאילו היא מנסה לתהות על קנקני ושתתה לעצמה את הקוקטייל הסמיך
והאדום. לא יכולתי להתעלם מהשפתיים הבשרניות שלה ומהעורף שלה
שהופנה לעברי. הקווים העדינים שלו, העור שנראה חלק כל כך אפילו
באפלולית הכבדה של הפאב, העורק העדין שפעם תחת עור לבן וכמעט
שקוף... היה לי צורך עצום לגעת בצוואר הזה על עיקוליו המתפתלים
אל עצמות הבריח האציליות שלה והיישר אל מתאר שדיה.
"מה אתה בוהה בה כמו מטומטם?", הקפיץ אותי קול גברי וסמכותי אל
תוך אוזניי.
הפניתי ראשי הצדה וראיתי את ויקטור. הזיפים שלו צימחו פרא מאז
הפעם האחרונה שראיתי אותו והוא שתה באלגנטיות כוס זכוכית גבוהה
בעלת נוזל אדום וסמיך. איכשהו ידעתי שזה לא בלאדי מרי, למרות
שייתכן שזה דימם פעם והיה שייך למרי כלשהי.
"אני...", ניסיתי לגמגם.
"תביט על הצוואר היפה שלה, כמו ברבור... שנים שאתה במשחק הזה
ועוד לא תפסת תעוזה?", הוא שאל.
ניסיתי להמהם משהו.
"זה לא הדבר הארוטי ביותר בעולם לתפוס נקבה כזאת ולחבור
לצווארה הענוג? כל מה שלימדתי אותך לא שווה כלום?".
תופפתי באצבעותיי על בר העץ בעצבנות. אני שונא כשהוא מפתיע
אותי ככה ומתחיל לנסות להשתלט לי על החיים.
"אני לא רואה משהו ארוטי בלנשוך צוואר כפי שאתה עושה", אמרתי
והתרוממתי ממקומי במהירות.
"אני שונא אותך על מה שעשית לי", לחשתי באוזנו החדה ששמעה אותי
היטב למרות שזמזום זבוב היה נשמע טוב יותר בכל ההמולה הזאת.

התחלתי לצעוד מחוץ לבר. הבחורה ההיא הביטה בי בתימהון. ויקטור
יצא אחריי עם הכוס בידיו. צעדתי במהירות וחשבתי שהתחמקתי ממנו.
התיישבתי על מדרכה בסמטה צדדית. לאחר זמן שנראה לי כנצח, ראיתי
דמות גברית באה לעברי ועליה נתלית גופה נשית. הוא הרים אותה
בקלות כאילו הייתה בובה קלה.
"הנה הצמחוני ההומו שלנו...", גיחך לעומתי.
"איפה אנחנו?", שאלה האישה. זיהיתי אותה כבחורה מהבר.
"חוגגים. עושים אפטר פארטי משלנו...", ענה לה ויקטור וצחק
בצחוק רם וצלול.
הוא זרק אותה כשק תפוחי אדמה על המדרכה והיא לא הרגישה כלום.
היא הייתה בהיי של אלכוהול או סמים או כל דבר מטשטש אחר.
ויקטור ישב לצדה, הטה את ראשה הצדה וחשף את צווארה אליי.
יכולתי לראות את הדופק בבירור.
"תטעם...", לחש לי כנחש חמקמק.
"אני... לא יכול", גמגמתי.
הוא צחק. "טיפש! לא תוכל לשרוד ככה עוד זמן רב. אתה זקוק לדם
אנושי. זה לא מותרות, אם כי בהחלט עינוג!".
ציפורניו אחזו בבשרה, לשונו ליקקה את צווארה לאורך, אפו הריח
את דמה בחייתיות ואז נעץ את מלתעותיו בצווארה. היא המשיכה
לצחקק כפתיה שיכורה.
דם החל לזלוג בין שיניו על אצבעותיו. עמדתי המום וקפוא. הייתה
לי חיבה מיוחדת לאישה הזאת, אפילו שלא החלפנו מילה אחת. הייתה
לי הרגשה מוזרה לגביה, היה משהו קטלני ומסתורי במבט שלה. משהו
בתווי פניה ובהילוכה היה נראה לי מוכר, משום מה.
הוא הוציא ראשו מצווארה המדמם וזה הזכיר לי מראות מסרטים של
נשיונל ג'יאוגרפיק, כשהאריה הרעב שולף ניביו מבשרה של
האנטילופה האצילית המוטלת על האדמה חסרת חיים. אלא שוויקטור
המומחה הותיר את צווארה חלק מלבד שני חריצים עמוקים.
ריח הדם הטריף את חושיי והתחלתי לחוש את הלמות לבי פועמים
בצמתים מרכזיים בגופי. התקרבתי בחשש אל גופה. לשוני עקבה אחרי
נחיל הדם שזלג מצווארה אל מפתח שדיה. קרעתי את החולצה וליקקתי
אחר טיפות הדם. השתדלתי לא לחוש חוטא, אחרי הכל לא אני ביצעתי
את הפשע המחריד הזה וזה היה חזק ממני, התאווה הזאת לדם.
השדיים הלבנים נחשפו לעיניי ותאווה נוספת גדשה את איבריי.
הלשון נמשכה אל הפטמות הבוהקות וחשתי צורך עז לנגוס בהן, לבלוע
לקרבי את הנשיות שלהן. הדופק שחשתי במפתח ליבה הזכיר לי
להפתעתי שהיא חיה עדיין.
"עוד מעט יעלה השחר", אמרתי לו.
"כן, אני צריך למצוא מחסה. הבית הנטוש שבו ישנתי בחודשים
האחרונים התחיל מחדש בבנייה".  
הייתה לי הרגשה שהוא מחכה שאציע לו לישון אצלי בדירה, אבל לא
רציתי. כעסתי עליו מידי.
"טוב, גם אני הולך. ביי...", אמרתי ועמדתי במקומי עד שייעלם
מטווח ראייתי.
"מה איתה?", וויקטור שאל.
"אל תדאג, אני אטפל בה. חוץ מזה שבא לי לחגוג עליה עוד קצת",
השבתי.
הוא חייך חיוך שבע רצון. "אני עוד אחנך אותך, אתה תראה...".

כשהתמוגג אל תוך הלילה והרגשתי בטוח, הרמתי אותה בידיי תוך
שאני מכסה את צווארה בפיסות חולצתה. הידקתי אותה אל חזי כדי
שאם מישהו יראה אותנו, לא יראה את חזה החשוף.

הגענו לבסוף לרחוב צדדי וטיפסתי איתה על גרם מדרגות מתבקעות
בבניין מתפורר. לא הייתי רגיל לשאת נשים בקלות כזאת. לא הייתי
מורגל בכוח ועוצמה שכאלה.
פתחתי את הדלת, נעלתי אחריי והנחתי אותה על המיטה. הפשטתי אותה
מהסמרטוטים שעטפו אותה כעת וניקיתי את עורה שנקרשו עליו טיפות
דם פה ושם בעזרת מטלית לחה. לחצתי על הנקבים בצווארה שכמעט ולא
נראו, כדי לבדוק אם דם נפלט משם או שהפצע כבר נקרש והצטלק.
שכבתי לצדה והתבוננתי בה מוקסם. הצוואר שלה משך אותי אליו שוב
ושוב, אולם הפעם התאפקתי וזה בהחלט היה קשה.
ליטפתי את השיער שלה ברוך ופתאום היא פקחה עיניים נפוחות.
הבעתה הייתה מופתעת. לרגע היא נראתה לי כמו דג מחוץ למים.
"מי אתה?... איפה אני?...", לחשה בקול צרוד משינה וסיגריות.
"אופיר", השבתי לה. "את אצלי בבית, פשוט ראיתי אותך אה...
מעולפת ברחוב. השתכרת כנראה יותר מידי...".
היא המהמה משהו ולא היה ניכר עליה שהיא באמת קולטת משהו. היא
עדיין הייתה מטושטשת כהוגן. אני לא יודע למה, אבל כנראה
שהתשוקה להרגיש אנושי או לפחות חמימות אנושית ורכות נשית גרמה
לי לנצל את מצבה. ידי הועברה על צווארה מאחורי אוזניה, ירדה אל
בין שדייה וחפנה אחד. היא הביטה בי בחצי עין. סגרתי עליו
בחוזקה. היא נשכה את שפתה התחתונה. ידי המשיכה לסייר מטה, פתחה
בכוחנות את ירכיה ואז נדחפה תחתיהן. היא ניסתה איכשהו לסגור
אותן אבל כף ידי התהדקה היטב על כף הערווה שלה. אצבע נתחבה
פנימה וכל אותה העת עינינו היו ממוגנטות אחת לשניה. עד מהרה
היא השתרעה פרקדן ואצבעותיי ולשוני סיירו בכל גופה. היא נרעדה
מעט מקור גופי אבל השמיעה אנחות קלות מפעם לפעם. את התשוקה
שהייתה באותו רגע וזרמה בעוצמה בעורקיי אני לא יכול להסביר עד
היום. משהו אמר לי באותו רגע שהיא תהיה שלי. חדרתי לתוכה והיא
נאנקה. שפתותיה היו חשוקות, עיניה הנפוחות ננעצו בעיניי, שדיה
נמחצו לחזי. התהפכנו כמה וכמה פעמים עד שהתרוקנתי בתוכה. שכבתי
מעליה עוד מספר רגעים ואז התרוממתי.
לא פחדתי כי ידעתי שגם אם יש לה מחלות אני לא אוכל להידבק, אבל
תהיתי אם אני יכול להכניס אותה להיריון. אני אשאל את וויקטור
מחר, אולי הוא יודע משהו.
שכבתי לידה וליטפתי את פניה. לראשונה הן נעצמו. קמתי ונעלתי את
הדירה כשהיא נרדמה והחבאתי את המפתח. כל התריסים היו נעולים
ממילא. קיוויתי שהיא לא תיבהל יותר מידי כשתראה שאני לא מתעורר
ושהדירה נעולה לחלוטין.
נרדמתי.

עיניי נפתחו. היא הביטה בי בחתוליות.
"אני יודעת מה אתה...", לחשה לתוך פי כשהתיישבה בתנופה על
אגני.
"מה אני?", שאלתי, עיניי נעוצות בדדיה.
היא גחנה לעברי ונשכה את צווארי בשיניה הקטנות. "ערפד".
נאלמתי. פעם ראשונה שמישהו קורא לי ככה מפורשות. "ממממה?
איך?...".
עשיתי סיור בדירה שלך וראיתי כל מיני דברים. בין השאר את זה",
הצביעה על החרירים הקטנים בצווארה. "אז עכשיו גם אני אהיה בת
אלמוות?"
"אני לא חושב"
"תעשה אותי כזאת!", התחננה.
"אני לא יודע איך"
"אתה כן"
"אני לא"
"נוווווווו אני אעשה כל מה שתבקש!"
"אני לא מוכן"
"אבל למה?"
"כי זה חרא!!!", צרחתי.
היא שתקה.
"את יודעת שהייתי יכול לרצוח אותך? את יודעת שאני חייב להרוג
אנשים כדי לחיות? אני!!! בנאדם שסטייק לא הייתי אוכל, צריך
להרוג בני אדם. את מטומטמת? מה נראה לך כל כך מענג בלהיות
ערפד? כי זה מסתורי? כי זה מושך? בולשיט. כל היום צריך להסתתר
וגם בלילה צריך להיזהר. אני מרגיש רדוף כל הזמן כאילו שיש
מישהו שרוצה להמית אותי והוא נושף בעקבותיי. את לא יודעת
כלום!".
היא הביטה בי בעיניים מבריקות. אני חושב שהבהלתי אותה.
היא התרוממה ממני.
"תראי, לא רציתי לפגוע בך, אבל תביני שבהתחלה זה נראה מגניב
אבל אחר כך אתה שונא את העולם ואת עצמך ואת זה שעשה אותך ככה.
זה בכלל לא כמו בכל הרומנים המטופשים האלה שאת קוראת".
היא שיחקה לעצמה בקווצת שיער. לפתע מבט מוזר התפרש על פניה.
"שיט!".
"מה קרה?"
היא הושיטה יד של בין רגליה והיא נטפה דם. "זין! אין לי פה
איזה טמפון או משהו...".
הבטתי בה ובאצבעותיה. ריח הדם הטריף את חושיי. הרמתי את ידיה
כלפי מעלה והדרמתי מטה.
היא הביטה בי מופתעת. "מה אתה פאקינג עושה!?!?"
"יורד לך", אמרתי לה וראשי היה טמון בין ירכיה.
הדופק שלה בירכיים הפנימיות בעט לי באוזניים, הדם סימם לי את
האף. אחזתי כצבט בירכיה וטעמתי את טעם גן העדן שלה. הדם חדר לי
אל בין השפתיים ושאבתי אותו ביניהן. הרגשתי כאב בחניכיים שלי.
הניבים החלו לצמוח ולבקוע אותן ברגע שהצטרכתי להשתמש בהן.
היא התחילה למחות ולצעוק שאני מגעיל, אבל כשראיתי אותה רועדת
וחשתי בדמה מבעבע לפי כבר לא היה אכפת לי. היא גמרה לי בפה
והדם הסמיך שלה התערבב במיצי התאווה שלה היישר אל תוך לועי.
חשתי מחובר אליה כפי שמעודי לא חשתי מחובר למישהי. התרוממתי,
ניגבתי את שפתיי באצבעותיי וראיתי כתם דם קטן על הסדין.
"אני חושב שגיליתי דרך איך לא להרוג אנשים בשביל הדם שלהם"
היא הביטה בי במבט שיכור. "אתה לא שפוי"
"נו, מה חדש?".
הבטתי בה והפריע לי בה משהו. מההתחלה ידעתי שמשהו בה נראה לי
מוכר. זאת הייתה נירית שלמדה איתי פעם בכיתה. היא הייתה
מהכוסיות האלו שחושבות את עצמן ומתעללות בכל מי שלא נראה להן.
בכללם גם אני. זכרתי את כל הצרות שעשתה לי, את היחס המגעיל, את
הביצ'יות והנוירוטיות שלה.

"אני אוהבת אותך"
"גם אני אוהב אותך", החזרתי לה בפנים מושפלות.
היא ליטפה את שיערי. "אגב, מאיפה אתה מוצץ דם כשאני לא
במחזור?"
"אני מסתדר"
"אתה רוצח אנשים?"
"לא! ושלא תעיזי לקרוא לי רוצח!"
"אתה מתבייש במה שאתה?"
"אני לא יכול להתבייש במה שאני לא"
"אבל אחרת זה לא הגיוני הרי..."
"אולי תפסיקי לזיין את השכל ולנסות להטיף לי מוסר?! אחרי הכל
זאת את שעוקבת אחריי! מה אכפת לך מה אני עושה בזמני החופשי? את
בחרת להיות איתי למרות שידעת מה אני"
"מי עוקב אחריך? חתיכת חצוף!"
"את! את חושבת שאני לא שם לב שלפעמים את עושה עצמך ישנה אבל את
עוקבת אחריי ברחובות? את הריח שלך אני יכול להריח ולהכיר
ממרחקים כמו כלב!"
"טוב, אתה באמת חתיכת כלב בוגדני! כמה פעמים ראיתי אותך עם
בחורות ונעלם לאלוהים יודע איפה!"
"מה את בכלל פותחת את הפה, יא חתיכת זונה! למה אני יודע מה את
עושה כל היום כשאני ישן? אולי זה אני שצריך לחשוד?"
"אני זונה!? איך אתה מעיז!?"
"את גרועה מזונה, כי זונה לפחות לוקחת כסף. עובדה שנכנסת איתי
למיטה כבר בלילה הראשון"
"אתה ממש חתיכת מטומטם, אם שכחת הייתי שיכורה ואני לא אתפלא אם
סיממת אותי אז בבר!"
"כן, רק זה חסר לי בחיים, פסיכית!"
"טוב, די! נמאס לי כבר! אני הולכת. אין לי כוח לפסיכוזות שלך.
גברים!"
"נשים! יאללה תעופי לי מהעיניים!".
היא קמה וארזה תיק קטן. "אני לא מחכה להזמנה נוספת. אני יודעת
מתי אני לא רצויה".
היא הלכה לכיוון דלת הכניסה.
איך היא מעיזה בכלל ללכת? מה יקרה אם היא תגלה מי אני מתוך
נקמה? אסור לה לצאת מהדירה הזאת. רצתי במהירות לדלת וחסמתי את
היציאה בגופי.

היא עמדה בתוך הכלוב הקטן, ידיה  ורגליה הפשוקות קשורות
ברצועות עור דקות למוטות הברזל שלו. השיער הפרוע והנפוח שלה
השתלשל מטה, ראשה היה מורכן בעייפות, גופה בתנוחה מדולדלת.
למרות שהיא נראתה נורא, עדיין נמשכתי אליה מאוד. התקרבתי אליה
והיא הרימה את הראש והביטה בי בתמיהה מהולה במשטמה ואימה. בין
רגליה הייתה מונחת פנכת מתכת שלתוכה טפטפו טיפות דם מבין
ירכיה. מידי פעם נשרו מרחמה קרישי דם סמיך.
הרמתי את הקערה המלאה למחצה ולגמתי מתוכה בתאוותנות. היא כבר
התרגלה ולא העוותה את פניה בגועל. ליקקתי את שפתיי. טעם המחזור
שלה היה עשיר וסמיך יותר מהדם הרגיל. השבתי את הקערה למקומה.
משמאלה היה כלוב נוסף וכך גם מימינה שבתוכם השתכנו נשים
מכורבלות. בפינת החדר הייתה קשורה בחורה ג'ינג'ית למיטה
באזיקים מקובעים היטב. כל שבוע מישהי אחרת הייתה מדממת ומספקת
לי מזון. לצערי, לאחר מספר חודשים, בדרך פלא הן היו מבייצות
באותו זמן פחות או יותר ואז הרסו לי את הסדר המושלם והמתוזמן
היטב. מכולן נפטרתי בדרך זו אחרת לאחר שכבר לא הועילו לי עוד-
כולן מלבד נירית.
נירית רזתה מאוד. דאגתי לה ברמה הבסיסית בלבד. לפעמים הייתי
משאיר אותה לבדה שעות וימים. לפעמים הייתי מעלה לחדרי את
הבחורה המדממת לאותו שבוע ולא מגיע לחדר ההוא במשך שבוע שלם,
מותיר לה רק בקבוקי מים ומזון נוזלי המשתלשלים מהתקרה, ממלא
אותם מפעם לפעם. בכל פעם שהייתי נכנס לחדר, הייתה צווחת בהתחלה
ומשתוללת, עד שסתמתי לה את הפה בכדור גומי. לאחר שהתייאשה,
הייתה מתחננת על נפשה שאשלח אותה לחופשי. היום היא כבר אדישה,
חיה בעולם משל עצמה, ממלמלת דברים מוזרים ולא מובנים. היה נדמה
לי שלו אשחרר אותה היא תשתגע סופית ויאשפזו אותה בבית חולים
לחולי נפש.
פתחתי את דלת הכלוב שלה ועיניה החלולות בהו בי בחוסר עניין.
היה נראה שהיא במצב קטטוני של ממש.
חשתי צורך לינוק את הדם מתוכה, לחוש במגעה.
כרעתי ברך לרגליה, בין ירכיה הפשוקות ופתחתי בעדינות את שפתיה
התחתונות. היא נעה מעט בחוסר נוחות. פערתי פי כעולל היונק מדדי
אמו. לשוני השתלחה קדימה, לוקקת את הדם הנוזל, את השאריות
המרוחות פנימה בדפנות בתאווה ללא גבולות, מחדיר אותה פנימה
ומידי פעם משחיל אצבע, טובל אותה ואז תוקע בפי, מוצץ אותה כפי
שדובים תוקעים כפתם העצומה בצנצנת דבש בסרטים של דיסני. היא
רעדה קצת ונוזלים שקופים התפרצו ממנה ללא שליטה. היא הרימה מעט
את הראש. עיניה ננעצו לפתע בעיניי. השפלתי את שלי מייד
והתעסקתי בענייניי, כאילו לאיבר הזה אין כל קשר לבחורה שמולי.

בזמן האחרון נירית מעצבנת אותי יותר מידי.
המשכתי לגרות את האיבר הלוהט והרטוב שלה, יונק את הצוף מלב
הפרח, תופס היטב בירכיה ובישבנה המעוגל, נועץ ציפורניי. ניביי
התבקעו מהחניכיים והרגשתי את כל הדם בגופה מתרכז לטבור העונג
שלה. גלים של חום, רעד ודם נשלחו לכפתורה בעוצמה וכל שיכולתי
לעשות זה להרגיש אותו מתנפח ומתאדם ומתפתל תחת לשוני ושפתיי.
מצצתי את הדגדגן וכשהרגשתי שהנה, עוד רגע היא גומרת, ידעתי
שמירב הדם מרוכז שם, מחכה לשיא בו היא תתפרק וכל הדם יתפזר שוב
לכל חלקי גופה.
זה עכשיו או לעולם לא, חשבתי לעצמי כשמחצית פניי התחתונות
מרוחות בטיפות דם. חשפתי ניביי ונעצתי אותן בדגדגן שלה וכרתתי
אותו. הוא נשאב לפי, היא צרחה צרחות חדות שמעולם לא שמעתי אצל
בן אנוש. לעסתי אותו היטב, מרגיש סילון דם חם זורם היישר אל
תוך לועי וכל שהייתי צריך לעשות זה להרחיק פניי ולתת לו לחדור
לתוכי ולהפרות את גופי. ליטרים של דם הוערו לקרבי, עד ששבעתי
כהוגן. שבועיים לא ינקתי דם והייתי חלש, אולם עם כל לגימה חשתי
בגופי מתחזק ומתעורר לחיים.
כשסיימתי, הותרתי אותה מרוקנת ומחוללת, כולה עור ועצמות שהבשר
היה תלוי על שלדה ברפיון, כאילו היה בה ריק עצום, כאילו שמישהו
עשה וואקום בגופה.
פניי היו מרוחות דם. גיליתי שהיא בגדה בי עם וויקטור, הוא סיפר
לי על כך אתמול. הבנזונה סיפר לי זאת בגאווה. היא לא תזכה
לראות עוד את אור השמש הקורן והוא לא יזכה לראות עוד את קרני
הירח החיוורות.

אם השכלתי בחיי, הרי זה משתי מסקנות:
לעולם אין לסמוך על בני אדם שמדממים כל חודש ימים שלמים ולא
מתים מזה ולעולם אין לסמוך על אנשים שניזונים מלשדם ודמם של
אחרים.

רגע לפני שיצאתי את החדר, בעטתי בגופתו של הגבר חסר החיים
שהייתה מוטלת על הרצפה. קרעתי את זרועו השמאלית, שתיתי את מעט
הדם שנותר ואז שברתי את הזרוע באמצעה. כשקול הפצפוץ נשמע,
מצצתי בהנאה את מוח העצמות האפרפר שלה.