צל בתוך עורי הורס שבבים במוחי
נימה של ליגלוג בדברים של הזקנים
מבט נאיבי מצידם של כל האחרים
יש לי את האמצעים להיות דבר אחר
אך לעמוד בלי לעשות דבר אני בוחר
בכל שעה יש התחלה וגינונים
שוכב אני בתוך אמבט של גידופים
שאלה של קיום בוערת בתוכי
תהייה על כל החרא של עצם קיומי

שוב אני בתוך היכל של קונפורמיסטיות אנארכיסטית
לא נותר לי עוד דבר למכור אני גורס בנון-שאלנטיות
עוד שעה אני אחזור אל אותו מצב צבירה ידוע
רק לעוף אל תוך השקט אני מרגיש פגוע...
דאגה אני מרגיש... יש לי ים של רגשות אבסטרקטים
בשממה אין לי מחר... אני מוצר של החיים הפיקנטים
לא רואה את ההמשך בכל השיר יש משורר שמתפלסף
הפילוסופיה משפיעה על קיום של מחשבה על הבריאה
זחיחות מחשבה ופתיחות אופקים
שני מושגים שנשכחו אצל אנשי הדעת הימניים
רגיעה בתוך דילוג שוב אני משלם על הימיים

ביקור בארץ הדברים האסורים מזכיר לי את צדדי הנשכחים
הרצפה מאיימת להתעלם מהאותנטיות
ואני מתריס אל תוך אוקיינוס של שפיפות
מקריא בתוך עצמי פסוקים של אנשים מתים...
אנשים עם רגשות של פלסטלינה עושים לי חשק של קברים
אני הגעתי עם עצמי להבנה... ברירת מחדל של השיגרה
לרוץ עם הזרם לשחות עם דג בכרם - תוצר של החברה
שאתה פוגש אנשים שאתה מכיר אינך חושב על מה לומר
וכשאתה יורד לעצמך עם שחר אינך זוכר כבר מה מותר
זהו?! האם זה הסוף?! האם זאת טרילוגיה!?!
איני יכול לומר... כל מה שבראה הביולוגיה הוא המחר...
רק אז אולי נדע באמת את התשובה...