16.7.85
12.15 בלילה. רחובות.
מכתב אחרון לפני הנסיעה הגורלית לארה"ב.

לחברתי היקרה!
כולם כתבו לי מכתבים, ואני כותבת לך.
לא הספקנו לדבר כראוי בזמן האחרון.
לומר את האמת זה הרגיז אותי, וקצת התאכזבתי שלא הצלחתי להיפגש
אתך (באשמתך או אשמתי, אין זה משנה עכשיו), אני רק רוצה שתדעי
שלמרות זאת אני מבינה את זה שהיית עסוקה ולא ויתרת על
פעילויותיך למעני, באמת היו לנו כבר מליון שעות ביחד, של
דיבורים לתוך הלילה, וחברות נפלאה, אני רק רוצה שתדעי שעכשיו
עולות לי דמעות בעיניים, בכלל כל הערב אני מזילה דמעות כמו
ברז, פתאום-כשאני כבר כל כך קרובה לנסיעה אני מבינה את משמעות
הפרידה וזה כואב, מאד כואב.
כמו מרסו שקרוב למות, ואז הוא מבין את משמעות החיים. אני כל כך
מבינה אותו (להבדיל), פתאום אני מבינה איזה חברות נהדרות יש
לי, ואת החברות הנפלאה בינינו, וכמה שאני אוהבת את סבא שלי,
ואת הורי, וכמה כולם מתאמצים בשבילי... טוב, די לפטפט, מתייבש
לי הגרון וכדי להרוותו אני יכולה לשתות משלולית הדמעות שנוצרה
על שולחני.
    אז זהו, מכתב רגשני ביותר, אני כל כך לא רוצה להיפרד מכם,
אוי! הייתי נותנת הון בעד בריאות (שעולה בערך הון דולר).
    אני מקווה שתבלי יפה, אני יודעת שאני מאד אתגעגע אליך ואל
החיוך שלך ושמחת החיים, שאותי קצת עזבה בזמן האחרון, אני כל כך
מתוחה ותשושה מכל המחלה הזו. את מבינה, אני מקווה, ובעצם
יודעת.
    רק אל תחשבי שזה מכתב אפילוג (סיום),  זה מכתב פרידה
לחודש וחצי, מאד רגשני, ואומר את מה שלא סיפרתי לך בזמן
האחרון, והייתי מוכרחה לספר לך, כי את הרי חברתי הטובה
והיקרה.
    אז בעצם זה לא שום סוף של דרך, רק התפצלות קצרה, ואני
בטוחה שדרכינו ייפגשו,  אם תרצי בזה חזק כמוני- זה יקרה.
אז להתראות ילדה חמודה!
באהבה!!!
מאורית

   

ושוב אני!
בא לי להוסיף כמה מילים שמחות,  בא לי קצת להתאושש מתוגת הדפים
הקודמים.
טוב,  כבר אני מרגישה יותר טוב.
עכשיו אני הולכת לישון ומקווה שהיתושים לא יטרידו אותי,  אני
אלך לישון עם מקל ליד המיטה,  חה !
ד"ש לכולם
(לאבא שלך אמא ורותי)
ותעשי כיף כפול,  גם בשבילי.
ביי!    ממני -  אורית.