כשהיא הרעיבה את עצמה לקח המון זמן עד שידעו.
היא עשתה את זה לאט וביסודיות. אני מטפסת במדרגות הלולייניות
שוב ושוב אליה, אבל מוצאת רק חלקים ממי שהכרתי. בסוף המדרגות
הבית המצחיק שגרה בו אז. אני והיא והחתולה שלה. והשאיפות
הגדולות של שתינו להיות משהו. אני חושבת שאותי הן הביאו למנוחה
אחרי כמה שנים. אותה השאיפות עיכלו מבפנים.
יום אחד אחרי שמרצה אחד אמר לה שהיא חייבת לרזות כדי לקבל את
התפקיד, הבינה שהיא לעולם לא תהיה רזה מספיק לאהבה - היא
וויתרה על האהבה והתמסרה ל"להיות רזה".
הגוף שחרר לה חיזוקים כימיים מהמוח בכל פעם שהרעיבה את עצמה,
אז איך זו יכולה להיות טעות?
אפילו המוח שלה אוהב אותה יותר כשהיא רזה.
היא סיימה את הלימודים בחצי מהמשקל שלה. היא נורא יפתה.
משהו מהשומן הילדותי הלך.
אחרי שנה גם המחזור הלך.
נפגשנו פחות.
שתינו עזבנו את ירושלים.
נפגשנו בתל אביב ונזכרנו איך בכיתה ו' הצחקתי אותה כל כך עד
שהיא השתינה במכנסיים.
אני זוכרת את זה ממש טוב.חשבתי שפעם איבדה שליטה לידי ועכשיו
הכל סביב שליטה.
יותר מדי שליטה.
יותר מדי מסטיקים במקום ארוחות.
יותר מדי לעיסות בכל צד.
יותר מדי ספורט על כל פחמימה.
פחות מדי אהבה.
אבל מה הבנתי מהחיים שלי אז?


אחרי ההתקף הגיע האשפוז.
אבל לפניו עוד היה איזה מפגש נאיבי שבו היא אמרה לי שיצאה מזה
והלכנו לשבת באיזה מקום ליד הים, והיה שם סלט והיה שם רוטב
לסלט, והייתה שם בחורה צעירה שניסתה להראות לי שהיא אחרי. חשבה
שכבר עבר לה וכשהגיע הסלט התנפצה כשגילתה שעדיין הרוטב מפחיד
אותה, ועדיין גרעיני החמניות שמעליו מאיימים על כל כולה.
היום אני מודה שיש בי אשמה שבכלל לא הבנתי שזה לא עובר ככה
סתם, וההתרגשות שלי כי אכלה סלט איתי, והרצון שלי שיהיה לה טוב
ושתהיה "נורמלית" והנורמליות שלי, הכל כך לא אמיתית שאיימה
עליה.
אני ייצגתי את אלו הטובות. שאין להן בעיות.שלא מפרידות בצלחת.
ואולי נראיתי לה שמנה וחסרת גבולות. אולי האכילה שלי והרעב שלה
מולי חיזקו בה את ההנאה מהשליטה העצמית."היא אוכלת, אני מצליחה
להחזיק את עצמי"

אחר כך בא האשפוז.
כפוי לא כפוי. כמו ששואלים נוסע במחלקת תיירים "ליד החלון או
במעבר?".
אולי לאגו זה חשוב. אולי יש בנות שאומרות לעצמן הגעתי ל36 קילו
אבל הגעתי לפה מרצוני...
אני לא יודעת כמה אפשר לשחק עם זה. אני רק זוכרת את האנרגיה של
המקום.
טיול שנתי עצוב.
ניסיונות פתטיים ליצור בריהוט בית-החולים מראה אישי.
הזכיר לי את הקבר ליד זה של סבתא שבו יש אגרטל מקובע עם פרחים
מפלסטיק. אישי.
היה לה חדר עם עוד בנות. אחת ממש נחמדה.
והיו שם מלא סיפורים. והיה עצוב. כבר אמרתי.
ולא ביקרתי הרבה.
הרגשתי שאני מביכה אותה.

אחר כך הכל נרגע.
והיא חזרה הביתה. וסיפרה לי איך הכל בעצם התחיל ומה גילתה על
עצמה שם.
וגם החיים שלי השתנו בעקבות מה שסיפרה לי.
המחזור חזר לה.
אבל בעצם,החברות שלנו לא חזרה אף פעם.
כל כך לא היה אכפת לי כמה שקלה, ולמה היא עשתה את זה לעצמה.
ואם היא אחרי או עדיין נרדפת.
כלומר היה אכפת לי, אבל לא שינה לי. אהבתי אותה מאוד. אפילו
מאוד מאוד.
מראש הבנתי שההרעבה הזו לא שונה מהכרסום שיש בכולנו.
בי.
מתישהו כולם נפצעים מהחיים. מה זה משנה אם את מקיאה, או
מרעיבה, או חרדה, או שותקת, או מדברת יותר מדי? את הכל אני
מבינה. ואין פצע פחות עמוק, יותר עמוק.
אבל... היא, אני חושבת שהיא, אף פעם לא תוכל לראות בי את החברה
שגרמה לה בכיתה ו' להשתין מצחוק.
אני תמיד אהיה בעיניה "הבריאה" שבאה לבקר אותה במחלקה הסגורה.

.