אבא הסתכל עלינו וחייך. הוא עמד ומסביבו שלושת המזוודות
הגדולות שהחליט לקחת איתו, ארוזות ומוגנות כמו ילדיו הקטנים
שעמדו מולו, ואישתו המבולבלת שניסתה להיראות רגועה יותר מבדרך
כלל. עמדנו במרכז שדה התעופה עטופים בסוודרים גדולים וכובעי
צמר ולידנו אמא, עטופה גם היא בכמה שכבות טובות של בגדים. היא
החזיקה את היד שלי חזק חזק, כמו מפחדת שברגע שתרפה תפרוץ בבכי
למראה בעלה שתפס פתאום אומץ והחליט לנסוע לפגישת עסקים באמריקה
הגדולה.

גם אבא היה נרגש משהו. הוא הביט בנו כשראיתי דמעה קטנה עומדת
בקצה עינו כמו מבשרת את מה שיקרה שלוש שעות מאוחר יותר. הוא
חייך אלינו חיוך וזרק עוד כמה הערות של אדון "פלטסף" שכזה-
משהו על סגירת החלונות בבית, על זהירות בדרכים, על איך לצאת
מהבית בימים הגשומים וגם איזו פליטת פה לאמא על כמות המלח
המסרטנת שהיא שמה בתבשילים. אמא חייכה, ספק ממבוכה ספק
מעצבנות, עזבה את ידי והלכה לתת לו חיבוק אחרון.

זו הייתה הטיסה הראשונה של אבא בכל חייו. הוא היה בחוץ לארץ
בעבר, אך הגיע לכל מיני מקומות בצורות שונות, אבל לא במטוס.
היה לו מין פחד, הוא קרא לזה פרנויה, מהדבר העצום שיכל לשלוט
בך באוויר ולהחליט לבדו אם תגיע חי או מת. אבא לעולם לא דיבר
איתנו על זה, לפחות לא איתי. אם רק הייתי מעלה באיזו ארוחת
שישי את הרצון שלי לטוס לאיזו ארץ רחוקה, לגלות עולם חדש, אבא
מיד היה מעביר נושא. רק המחשבה הייתה מפחידה אותו, רק הדיבור
על זה.

אבא שלי היה מאותם אנשים שכל חייהם מסודרים כמו בתבנית משובצת
בתוך יומן. הכל אצלו היה צפוי, ידוע מראש. אם לא היינו יוצאים
עם מטריה ביום של גשם, אם לא היינו מפעילים את האזעקה לפני
יציאתנו מהבית, אם לא היינו מכבים את כל האורות בחדרים בהם לא
שהינו באותו הרגע, היינו מתחילים לשמוע את סדרת ההרצאות שלא
נמנעו מאיתנו לעולם והיו חלק מחיינו. אולי זה מה שגרם לי
להתרגשות רבה כשראיתי אותו פורץ את הגבול הזה שלו ופתאום מחליט
להתגבר על הפחד הגדול שלו ממטוסים.

זה לא היה קל בכלל. בארוחת הערב של יום חמישי, בזמן שאמא הגישה
לנו את המרק היומי שלה, מרק עוף מלווה באטריות דקות דקות, כמו
חוטים, אבא נכנס נרגש כולו ובישר לנו שבעוד שבוע בדיוק הוא טס
לאמריקה, להיפגש עם אנשים חשובים בתחום האופנה. האח הגדול שלי,
יותם בן ה-17 החליט להתעלם כלא מאמין והמשיך לנסות לצוד חתיכת
עוף מתוך המרק, רוני בת ה-14 נתקעה עם ידה למעלה בזמן
ניסיונותיה לקחת את סלסלת הלחם מהצד השני של השולחן, אני פשוט
פתחתי עיניים גדולות וניסיתי להבין מה קורה. אמא הסתכלה עליו
במשך חצי דקה תקועה ולא זזה.

אחר כך הגיעה גם ארוחת רביעי בשבוע אחר כך ואיתה הגיע המתח
הגובר שליווה אותנו לאורך כל השבוע. אבא לא היה כבדרך כלל, הוא
כבר לא נראה צוהל כמו ערב החלטתו. הוא לא רצה לאכול והסתובב
בבית בזמן ארגון הדברים שלו כשהוא חיוור וזועף. הוא התעצבן על
כל דבר קטן ונדמה היה שהוא עומד להתחרט ולשכוח מכל העניין,
במיוחד כשסבתא באה להיפרד ממנו והחלה לדבר איתו על מה עושים
בזמן הטיסה במקרה של סכנת התרסקות.

אך למחרת, אבא קם כמו גדול, בשעה 5 בבוקר והעיר את כולנו. אמא
הכינה לו קפה ויצאנו לשדה התעופה. ככה הגענו לתמונה ההיא, בה
אבא עמד מולנו מחויך כולו, מנסה להסתיר את הפחד שהולך וגואה בו
לאט לאט, את תחושת החרדה והחששות הרבים שמלווים אותו כבר
מתחילת השבוע. אמא הירפתה ממנו ואז הוא עבר ונתן לכל אחד
מאיתנו נשיקה אחת בראש ואחת במצח. שתקנו. זה לא שלא היה לנו מה
להגיד, אבל אף אחד לא רצה להרוס את הרגע הזה וחס וחלילה לגרום
לאבא להתחרט ולחזור על עקבותיו.

הוא הסתובב והתחיל ללכת עם המזוודות כשאמא לקחה אותנו חזרה
לאוטו. הם עוד הסתכלו אחד על השני למשך איזו דקה והעבירו מסרים
בעיניים, בטח מסרים של אהבה. נכנסנו לאוטו ואמא הפעילה את
הרדיו באיזה ערוץ של מוזיקה קלאסית. יותם, שישב לידה החליף
ערוץ לתחנה של MTV ושמענו איזו זמרת פופ אמריקאית שמזמן כבר
הפסיקה להיות נחמדה ונעימה לאוזן. הנסיעה הייתה מייגעת. אמא
ויותם כל הזמן רבו על הרדיו ורוני נרדמה כך שהיה לי די משעמם.
חשבתי על אבא, חשבתי על החוויה שהוא עובר ברגעים אלה ממש. כל
החיים שלו הוא חיכה לטיסה הזו.

"כל החיים המחורבנים שלי חיכיתי לטיסה הזו" מלמל האיש הזר שישב
לידה וחייך. היא הסתכלה עליו וחייכה כמו יוצאת מידי חובה.
מניסיונותיה לקרוא את כתב העת שהביאה איתה במיוחד לטיסה היא
כבר מזמן ירדה. הוא, לעומת זאת, לא ניסה בכלל לקרוא את הספר
שהביא. הוא ידע שיהיה מרוגש מדי.

כמה שעות אחר כך המטוס החל להתנדנד בצורה קצת מחשידה. לחשושים
החלו לעבור בין היושבים על הכיסאות והוא ניסה להסתכל עליה
בניסיון להבין מה קורה, או יותר נכון, מה עומד לקרות. היא
הסתכלה עליו ועל התמונות של ילדיו שהראה לה לפני דקות אחדות
ועוד לא הספיק להחזירם בזמן שברמקול מלמל איזה אחד שחשב שהוא
מלך העולם או מקסימום מלך השמיים ואמר: "נוסעים יקרים, טיסה
מספר 154 לניו יורק, נא להדק את חגורות הבטיחות ולשבת בשקט
במושבים שלכם".