בס"ד            שישי 19.50   28.05.04

יש בהתעמלות בחורה חרדיה.
מאד נחמדה.
בקבוצה ישנן רק נשים.
היא מרשה לעצמה להיות במכנסים, וללא כסוי ראש.
10 שנים היא עם אותה מורה.
והנה רעם ביום בהיר.
הגיע גבר לקבוצה.
לא נוח לה.
היא לא באה יותר.
נאמר לי כי הרב הורה לה: אסור.

בדם לבי התקשרתי.
אמרתי לה:
דינה, לא יכול להיות שבגלל שאיזה רב אמר...
יש לך חיים משלך, התעמלות זה כמו פיקוח נפש.
מה אכפת לו שלא תתעמלי.
בכלל מה את שואלת...
איפה שיקול הדעת שלך?

לא זה לא רב שאמר, אלא רבנית.
חוץ מזה לא נוח לי.
מה זאת אומרת לא נוח לך?
את חושבת שלי נוח?
בחיי שלא.
אבל לא אתן לכך להפריע לי להתעמל אצל המורה הטובה ביותר.
אם הוא על ידי, אזוז קצת.
או שאבקש ממתעמלת להיות על ידי.
אבל עם אי הנוחות שלי אני צריכה להתמודד
עד שאשתחרר.
זה המוטו שלי בחיים.
לא להיכנע אלא להתמודד.
לדעת להפריד את המוץ מהתבן.

בבריכה יש חרדית שבאה מוקדם, יחד איתי.
היא שוחה עם טייץ, כובע ים.
כשיוצאת שמה מגבת על הראש.
ועל ידה שוחה גבר.
אז היא לא תבוא בגלל זה?
לא, היא עוד אומרת שהיא גבורה
על כי מצליחה לקום מוקדם כל כך.
עונה לי על הערה שלי: אנחנו משוגעים,
לבוא בחמש בבוקר לבריכה.

ספרתי לדינה על גילה.

חממת לי את הלב. דינה אומרת.
אבל לא בזבזתי שיחה מאורנג' לסלקום
כדי לחמם לך את הלב.
התקשרתי כי אכפת לי.
התקשרתי כדי לתת לך נקודות למחשבה.

האומנם תסכים לקבל נקודות למחשבה?
יש לה עכשיו קבוצה אחרת, זולה יותר.
אבל פחות טובה.

לא מבינה, לא מבינה אנשים.