זה היה יום שגרתי, לפחות התחיל שגרתי. ישבתי בפונדק "הפיות"
שבעיר "מרין" ושתיתי את כוס השיכר שלי. כולם הכירו אותי באזור
אבל לא ידעו עליי הרבה, לא מספיק לפחות. נראתי להם ברנש נורמלי
חוץ מאדיבות יתר שהפגנתי, בתקופה זו של אנטיפתיות זה היה אפילו
לא הגיוני. סיימתי את המשקה כמו בכל בוקר והמשכתי לשבת שם
ושקעתי בשיחה עם המוזג ועוד עובר אורח תושב אחת החוות שמחוץ
לחומה. שמותיהם לא חשובים. היתה זו שיחה עצובה על המצב
והפוליטיקה של הארץ שהייתה שסועת קרבות מכל סוג ובכל מקום,
שודדים וסתם מפלצות סיכנו כל עובר אורח, אנשים פשוטים הסתובבו
עם נשק ולא רק חיילים או הרפתקנים. לי לא היה נשק, ידעתי איך
לשמור על עצמי.

ואז היא נכנסה. הסתובבתי ישר כי הרגשתי אותה, היה בה משהו
מוזר, חזק, תמים. היא נראתה ילדה, עורה היה חיוור ושיערה חום
מתולתל אסוף בגומייה. היה לה סרט שחור סביב צווארה. רציתי
לבחון אותה יותר ביסודיות כמו שאני עושה בכל פעם שיש משהו
שנראה לי שמצריך בדיקה, אבל לא יכלתי משם בגלל שהעיניים שלי
משתנות בכל פעם שאני מסתכל באמת על משהו - הן הופכות לבנות
טהורות כאילו כל צבע אחר יורד מהן. זה לא משהו שרציתי שאחרים
יראו אז הסתכלתי עליה בנתיים בצורה יומיומית. היא קנתה משקה
ויצאה. יצאתי אחריה.

בחוץ כבר פתחתי את העיניים, לא לפני שכיסיתי את ראשי בברדס,
מראה שהיה שכיח באותם ימים. ראיתי את מה שחשבתי שאראה. אאורה
לבנה בוהקת אטפה אותה. היא הייתה ילדת אור ולפי צורת האאורה
הייתה לה משימה. הייתה לה גם פגיעה באגן ממשהו, משהו מרושע.

היא יצאה מהעיר ואני אחריה. בירכתי את השומרים לשלום. שמעתי
ברכה עמומה. לא המתנתי לתגובה. הורדתי את הברדס וחיכיתי שנתרחק
מהעיר. שמרתי על מרחק קבוע ממנה. כשנעלמו החומות מאחור פרשתי
את הכנפיים שלי שהיו מתחת לחולצה. את החולצה שמתי בתיק גב שלי.
התעופפתי בין צמרות העצים מטרים ספורים מעליה. היא התקרבה
למשכן כאילו היא יודעת לאן היא הולכת. היו בה כמה דברים שלא
יכולתי לראות, וזאת למרות שהראייה שלי הייתה פתוחה.

החושך שהגיע לא הפתיע אותי, להיפך, חיכיתי לו. שלושה דמויות
אפלות בברדסים הגיעו משום מקום, כאילו הרקע הוא וילון שהם
יוצאים מאחוריו. הם אוהבים את המספר הזה, הם בדרך כלל מגיעים
בשלשות. הם התאספו ביחד והאמצעי הושיט לעברה את היד. היא אמרה
משפט בשפה הקדושה וזה הרגיז אותם. הוא זינק לעברה והושיט את
ידו לעבר החזה שלה. לא היו להם המשכים מתחת לאיפה שהבדים נגמרו
סמוך לקרקע, מה שגרם להם לראות מרחפים, במיוחד כשהם זינקו.
עצרתי את נשימתי, אך במקום שהיא תיפול היא פשוט הוציא ממקום
שלא ראיתי אבן לבנה ודחפה את היד שהחזיקה אותה לתוך חור הברדס
איפה שאומורות להיות הפנים שלו, אם בכלל יש לו פנים. יצא אור
מכל הפתחים של הבד ואז הבגד נפל ללא רוח לקרקע. סתם עוד סמרטוט
עכשיו חשבתי לעצמי. השפה הקדושה, אבני האור, כמה עוד הפתעות יש
לילדה הזאת?
 
השניים האחרים גדלו, ספגו את הכח של חברם המת. הם תקפו ביחד,
הפילו אותה לרצפה בעזרת כח שאי אפשר היה לראות. הם התקרבו אליה
לאט ובבטחון. היא נראתה מיואשת. מתחתי את הכנפיים שלי שזהרו
מתוך האפלה וזינקתי למטה בזמן שאני שולף את החרב שלי מן
השרוול. השליפה שיסתה אחד מהם לשניים. השלישי גדל כעט לגודל
מפחיד. הוא הופתע, לא חשב שיש מישהו שמשגיח עליה. באמת לא היה
אמור להיות, הכל היה מקרי לכאורה. הוא ירה עליי כתריסר חצי אש
מהיד. האור של האש האיר את היד שלו כך שראיתי אותה. היא היתה
מקומטת ורזה כמו של גוויה שהרקיבה. התחמקתי מן החצים כמעט
בקלילות, אבל ידעתי שזו היתה רק התקפה ראשונה בשביל להרחיק
אותי. עמדנו זה מול זה מספר שניות והוא התחיל לדבר איתי באיזו
שפה אפלה אבל אני לא הקשבתי. זינקתי עליו במהירות ועשיתי לו
חתך לאורך הבטן. הספקתי להרגיש משהו חותך לי את הלחי ואז פשוט
הסתכלתי עליו. כל האנרגיה שלו יצאה מהחתך הזה והתפזרה באויר עד
שגם הוא הפך לסתם עוד סמרטוט על הרצפה. המקום הזה יצטרך לעבור
טיהור קל.
 
האפלה התפוגגה וראיתי שהיא מתאוששת. היא נגעה בקצה אצבעה בלחי
שלי והרגשתי את הכאב נעלם. ידעתי שגם הצלקת נעלמה. היא הביטה
בי מספר רגעים ואז אמרה "שמעתי עלייך הרבה מאנשי העיר, לא
חשבתי שאתה... כזה..." חייכתי לעברה בחזרה ורק הסתתי את שיערי
הבלונדיני מעיני. הבטתי לעיניה הוריתי לה לבוא אחריי. ידעתי
עכשיו בודאות שהיא מחפשת את המשכן. קרוב למקום עזבתי אותה
הלכתי לנוח על צוק שהשקיף מעל צמרות העצים.
ישבתי שם למעלה וצפיתי למטה, צפיתי וחיכיתי. כשראיתי שהיא עברה
בבטחה פרשתי את כנפי הפרפר שלי ועפתי למקום אחר. השמש האירה על
הכנפיים שלי שנצצו וסינוורו אותה. ידעתי את זה כשהסתכלתי למטה.
היא חייכה אלי וירדתי להפרד ממנה לפני שהיא נכנסת בשער. היא
פתחה את פיה לדבר אך עצרתי אותה לפני שהספיקה לומר משהו. "משהו
בי אומר לי שעוד ניפגש שוב, ילדת האור" אמרתי והיא השיבה: "אני
מקווה מאוד שכן" ואז היא נכנסה בשער ואני חזרתי לנדוד בקרב בני
האדם חושב עליה לעיתים תכופות...