עכשיו אני יכולה להגיד בפעם הראשונה בחיים שלי, שאני מאושרת.
אני מאושרת באמת ובתמים, והכל תודות לו, לחבר הנפלא שלי, שלא
משנה מה קורה לי, הוא נשאר ותומך ואוהב ומנסה לעזור, כמו באותו
הלילה לפני הנסיעה לאילת כשהמחשבות על הנסיעה שלי לחו"ל לחמישה
חודשים צצו ועלו והעכירו את המצברוח שלי, הוא היה שם, שאל אותי
לפחות 10 פעמים מה קרה ואם הוא יכול לעזור, הוא חיבק אותי ואמר
שזה מעציב אותו שאני עצובה ולא אומרת לו למה, הוא כל כך מתוק
שזה כואב לי בלב לראות אותו מודאג, ועוד בגללי, אני אולי הבן
אדם האחרון שדואגים לו, לפניו לא היה לי מי שידאג לי, ההורים
חשבו שהכל בסדר איתי כי לא דיברתי איתם על כלום, החברים, להם
לא היה מושג בגרוש על מה שקורה אצלי בפנים, אנשים באיי סי קיו
שדיברתי איתם לא ממש הצליחו לקלוט את ההרגשה שלי ואפילו לכתוב
לא יכלתי מרוב דיכאון, ועכשיו, עכשיו שיש לי אותו אני סוף סוף
מאושרת.
כשאנשים אמרו לי שהם מאושרים כי סוף סוף יש להם מישהו, לא
הבנתי על מה הם מדברים, איך יכול להיות שרק בגלל שיש לך איזה
מישהו מחובר לך לווריד אתה מאושר, לא הבנתי כי לי לא היה אף
אחד, אבל עכשיו, עכשיו אני מבינה, ועוד איך שאני מבינה, עכשיו
כשאני קמה בבוקר עם חיוך, אני מבינה את ההרגשה ומקווה לא לאבד
אותה לעולם, אבל (ותמיד יש אחד כזה) אני כל הזמן חושבת על
הנסיעה, אחרי הכל אני נוסעת עוד שלושה שבועות לארה"ב, לא
לחופשה של שבוע כי אם לחמישה חודשים שזה בערך 150 ימים שזה
בערך 3,600 שעות שזה בערך 216,000 דקות, שזה המון המון זמן,
המון זמן שאני לא אהיה איתו, בחמישה חודשים הכל יכול לקרות, כל
העולם שאני מכירה יכול להתמוטט פעמים או אפילו שלוש ואני לא
אדע, אני אשאר שם בארה"ב ואחשוב שהכל טוב ויפה כשבעצם אנשים
שאני מכירה יסבלו, או אפילו (חס וחלילה) ימותו, אני פוחדת
מאותו יום גורלי שאני אעלה למטוס, עוזבת את כל מה שאני מכירה
ואוהבת, את המשפחה, החברים ואותו, את החבר הנפלא שלי, ואלך לי,
אלך ל"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" ואני אהיה שם רחוקה כמה
אלפי קילומטרים טובים מכולם, בחוסר ידיעה, בלי אפשורת לנחם
אותם, להיות איתם, לצחוק איתם, להנות איתם ובעיקר לא לפספס שום
דבר, אני היה רחוקה ולבד כשהם יהיו ביחד, אני לא יודעת, אולי
אני סתם פוחדת לחינם, אולי כלום לא יקרה, אולי כשאני אחזור
הדברים יהיו בדיוק כמו שעזבתי אותם, אולי אני זאת שאשתנה.
שאלתי אתמול בלילה את החבר הנפלא שלי אם בעוד חמישה חודשים,
אחרי שאני אחזור, הוא יוכל לבוא ולנשק אותי, הוא אמר שהוא מאוד
מקווה שכן, מאוד מקווה? מה יקרה אם לא, הוא הדבר הכי טוב שקרה
לי בחיים שלי, בזכותו אני מאושרת, אם הוא יעלם מהחיים שלי, אני
די אמות, אומנם לא פיזית, אבל "החום" שיש לי בעיניים יעלם, אני
אהיה כמו רוח, ריקה מתוכן, עייפה, חסרת צבע, משמעות, הכל.
אין לי כוונה להפחיד אותו ולאלץ אותו להישאר בגלל רגשות אשם
כלשהם, אבל אני פשוט חייבת להוציא הכל, זהו, ככה זה, זה  מה
שאני רוצה להגיד.
אלו החיים שלי ואיתם אני צריכה להתמודד.
אם לא אני אז מי?
ובועז, אל תחכה לי, אני לא יכולה לבקש את זה ממך... וכמו שאתה
לא היית נותן לי להישאר, אני לא מרשה לך לחכות, תמשיך הלאה,
תזרום, והכי חשוב, אל תתיאש אף פעם!
אני אוהבת אותך מאוד נטע