בס"ד שישי  19:15   28.05.04

אני לא מבינה אנשים שאינם רוצים לדעת מה יש להם, או ממה נובע
כאב זה או אחר.
יש לי מורה להתעמלות שלמדה רפואה אלטרנטיבית, ואני בעצמי
מאמינה בשיטה שהגוף יכול לרפא את עצמו רק צריך לעזור לו.
יש כאלה שלא רוצים לדעת כלום.
מאין נובע הכאב, למה פתאום כך או אחרת והכי הרבה... לא רוצים
לדעת מה קורה עם הסרטן שבגופם.
אני אומרת שאם אני לא יודעת, היאך אוכל למגר את המחלה, פחד, או
כל מה שלא יהיה.
איך אני אתמודד עם אותו דבר שיש לי?
יש אומרים: אפשר לחיות עם זה.
נכון. אבל אם יש לי חסימה, למה שלא אדע אותה וארפא את עצמי
ממנה?
חסימה נפשית הופכת בהכרח לחסימה גופנית.
יש מישהי בהתעמלות שכל פעם שאני שואלת את המורה משהו, היא
מעירה:
מה את צריכה לדעת הכל? בשביל מה? ככה זה וזהו.
ולמה שלא אדע.
הערות אלה כל כך מרגיזות אותי.
כל כך מקוממות אותי. את כל אושיות נפשי מקוממות.
הן מראות לי אדם שטוח. אותו אדם אפילו לא מודע לכך
שהוא חושף בפני את מלוא שטחיותו. עוד יותר מרגיז אותי.
כי זה אדם שחי במין אטימות.  
אדם שרואה דברים על פני השטח, בלי רצון לתקן, לשפר ולחיות חיים
איכותיים. בלי כל מודעות עצמית.
גם אין מה להשיח עימם, כי התשובות היחידות הן תשובות של
ביטול.
ואז ההרגשה שלי עוד יותר נוראית.
הנה בטלויזיה יש תוכנית בערוץ 8 על מחלת הסרטן.
מראיינים מישהי שיש לה סרטן עמוק בבלוטות הלימפה.
גילו זאת בשעת נתוח להוצאת הרחם.
הגידול כל כך עמוק שאי אפשר להגיע אליו ולנתחו.
והגברת אומרת שהיא רוצה לחיות עם זה, לא למות עם זה.
כלומר, לא אכפת לה כלום.
היא עושה את הטפולים והכל, אבל לא מעניין אותה יותר.
היא רוצה לחיות.
גם במשפחתי יש מישהי כזו. אסור לדבר איתה. והיא בכלל לא מדברת
איתנו.
אני רואה הקבלה בין מיקום הסרטן, למהות המחשבה.
היא לא רוצה לגעת בנושא, לא רוצה להתעמת עם רגשותיה.
כי הרי ברור שהסרטן תוקף את מי שיש לו חסימה מסויימת. כזו או
אחרת.
תוקף אנשים שלא פתרו בעיה כל שהיא בחייהם.
והרי כל המחלות הן כאלה.
אותה אישה לא רוצה לגעת ברגשותיה, להתעמת איתן, להתמודד
ולתקן.
ותראו איזה פלא, גוש הסרטן אכן נמצא כה עמוק, עד כי אין אפשרות
להגיע אליו.
בדיוק כמו התמודדותה או בעצם אי התמודדותה של אותה אישה.

אני לא מצליחה להבין אנשים שלא מוכנים לגעת בכאב של עצמם.
לא מבינה למה אדם לא רוצה לתקן ולשפר את איכות חייו.
אז מה אם זה כואב?
הכאב בא להראות לנו איפה יש צורך לתיקון.
אחרת היינו רובוטים.
גם בהתעמלות יש מן הכאב. אבל זה כאב נעים ונחוץ כדי למתוח
ולשחרר את השריר.
בליווי נשימה אפשר להקל על התנועה.
הנשימה מביאה חמצן וחיים לגופנו.
למה אנשים מחכים לרגע הרע מכל כדי להבין זאת?
אני לא מצליחה להבין את אלה שחיים ללא המודעות.
אני ברוך השם בריאה והמודעות שלי היא מעל ומעבר.
ובכל מקום אני נתקלת באנשים שמסתירים.
מסתירים המון דברים. לא מוכנים לדבר על המון דברים, שמא הם
ייפגעו.
ואני אומרת שאם אני רואה ומדברת, לא אומר שאני מזמינה את הנורא

מכל.
להיפך.
אני רואה, ומתקנת.

לא מבינה, לא מבינה אנשים.