לאורבך, אביחי, סרחיו, ניר ועמית- לכל אחד נתח זעיר מלבי,
השייך רק לי עדיין.
לאט לאט
אתה תשבור אותי
משפה אל צוואר לבן
מחזה זקור אל בטן שטוחה
מקימור מתניי אל גבעות ירכיי
וביניהם
אתה
ובידיך
הכל כחול
אתה שומע אותי
מבעד ללילה
אתה אוהב
את הגוף שלי
זה כואב
כשהלב
הוא אוהב אותך.
החלום ושברו
קראתי לך
ואתה קראת לי
חלום
ושברת אותי
במציאות
הם אומרים
אתה תשקול פחות
ולבך יהיה קטן
במקצת.
אני צוחקת
כשאני לוקחת עוד כדור
לנשמה
ונזכרת בכמה אהבתי
וכמה שנאתי מלחמה
ועכשיו
אני עצמי
צועדת אל החזית
אם תמות
זה כואב
שאמצא נחמה.
לנשוך
את הצוואר שלך
לתת לדם
לנטוף
על הכרית
טיפה
ועוד
טיפה
לצפות בך דועך
אל בוקר
מתבוסס במעיינות קטיפה
היא אוהבת אותך
אתה יודע
אז אתה הולך
למקום אחר
כמו שהיא ידעה לאהוב אותך
תתמוסס.
יהיה טוב
יהיה טוב
לפעמים אני נשברת
מקיאה על השטיח
זיונים ואלכוהול
רוקדת אליך
והרגליים
הן רוצות לכשול. |
