קראתי לאירנה שתעזור לי להכניס את  כל הניירות והמסמכים שעדיין
נשארו, לתוך  ארגז קרטון. אירנה מתבוננת בי ועיניה מלאות
דמעות. רק זה חסר לי שתתחיל לבכות ותדביק אותי. אז אני אומר לה
בקול הכי סמכותי שעוד נשאר לי, "אירנה, תכיני לי  בבקשה, כוס
קפה כמו של פעם,  חזק עם קצת חלב." תודה לאל שהיא עדיין
ממושמעת ורצה להכין לי כוס קפה. עכשיו אני יכול לסגור את הדלת,
בפעם האחרונה לפני שאני מסתלק  מכאן.

אני מתבונן בתמונות ובעציצים, שאתמול החלטתי להשאיר מאחורי.
היום אני כבר לא כל כך בטוח. מי יודע מה המנהל החדש יעשה איתם,
אולי ישאיר, כי התמונות באמת יפות, ואולי יוריד לארכיון' למחות
כל זכר ממני. אז אולי אקח אותם בכל זאת?

כן, מה לעשות גם זמני הגיע. כמה שנים שאני כבר כאן? מי זוכר?
בטח לא אני. אני לא רוצה לזכור. אני מביט סביבי, בחוץ בחצר שוב
נלחמים על מקום החנייה. אל תדאגו אני רוצה לצעוק אליהם. עוד
מעט המקום שלי מתפנה. אתמול כבר ערכו לי את מסיבת הפרידה.
וכמובן הכינו מתנת פרידה, מסורתית את יודעים, שעון יד יפה
ומבריק ותיק ג'ימס בונד, כאילו שאני באמת זקוק עכשיו לשעון
שיזכיר לי שהזמן לא עובר.  ותיק העור, מה אעשה היום עם תיק
כזה? מה אכניס לתוכו את הצרות שלי? טמבלים שכאלה.

יה, כמה חיוכים מזויפים היו שם. יכולתי לספור אותם ולעשות טוטו
עם עצמי. מי מתכוון ברצינות, ומי סתם מזייף. אחרי כל כך הרבה
שנים אני כבר מכיר את כולם. את אלה שנושמים עכשיו לרווחה ואלה
שסתם מחכים שאסתלק כדי שיהיה להם מקום להתקדם אליו. אבל הבוס
הגדול סידר אותם,  את כולם. אני מחייך לי בתוך עצמי. הצניחו
מנהל חדש מבחוץ, כזה עם תעודות וכנראה רשימת המלצות.  אחד בשם
שחר אילת, איזה שם נוראי. בטח אחד שהוצנח מצה"ל. צוציק שאין
לו מושג מהחיים שלו. לאחרונה  כל מי שבא לכאן הוא או ממינהל
עסקים, או מהצבא.

איזה יופי שאירנה הביאה לי את כוס הקפה שלי, הכוס האחרונה. עוד
מעט היא תתחיל להביא קפה למנהל החדש, לשחר אילת. השעון על הקיר
זז לו כל כך לאט. בפעם האחרונה שהתבוננתי בו היה חמש דקות
לשמונה. ועכשיו הוא רק שמונה ודקה. היכן לעזאזל המנהל החדש.

רגע, עוד לא בדקתי דואר, למרות שכבר מחקתי את כל מה שהיה שייך
לי  ופירמטתי את המחשב. אני מדליק את המחשב ומצית לי סיגריה.
בטח המנהל החדש אינו מעשן, וכולם יסבלו. אני צוחק ומשתעל בו
זמנית. לא טוב לצחוק כשמדליקים סיגריה.

אין דואר. המחשב נקי לגמרי.
אני מלטף את המקלדת, תחסר לי הילדה שלי. טוב אם המחשב כבר פתוח
אולי נכתוב עוד ממו אחרון?
אז אני מתיישב, נושף קלילות על האצבעות, ככה בשביל המצב רוח,
על מה נכתוב היום? יש לי רעיון  אכין למנהל החדש רשימת עצות.
מה יש, שיחשבו שאני שמח ללכת הביתה.

אז אני מתחיל: עצות למנהל החדש.
אחד, הכר את שמות עובדיך.
טוב, זה פשוט, לא  לכך התכוונתי. אני מוחק ומתחיל מחדש. דאג
להכיר את שמות ילדיהם של עובדיך וגם את שמות הנשים. כן, זהו
כבר יותר טוב. ברר מיד בהתחלה אם יש ביניהם חיילים ודאג לשאול
לפחות פעם בשבוע אם הם בסדר. הקפד לעשות זאת בקול רציני שיחשבו
שאכפת לך באמת.

שניים,  אני מגרד בראשי מה שרציתי לומר? כן, נזכרתי.
הקפד להשתתף בכל האירועים החשובים בחיי עובדיך, ובראש
ובראשונה, אני מותח קו מתחת בראש ובראשונה, לך לכל
ההלוויות. לא, יותר טוב לכתוב הקפד, זהו. הקפד ללכת לכל
הלוויות. בלבי אני חושב הרבה יותר קל ללכת ללוויה מאשר לשבעה.
אבל את זה אני כבר לא כותב שילמד זאת לבד על בשרו.  כן, ואני
מוסיף, הקפד ללכת גם לחתונות. אני לא הלכתי לחתונות, רק
ללוויות, פשוט, יותר זול. אבל מה אכפת לי שישלם בשביל התענוג
להיות מנהל. ואז אני מוסיף, ואל תשכח ללכת לכל הבר מצוות של
ילדי העובדים שלך. עכשיו אני ממש  משועשע. באופק שלוש בר
מצוות ובת מצווה אחת. כבר יעלה לו למנוול הזה, השחצן.
מה עוד? אה כן, אני רושם בגדול,

שלוש.  שמור על כללי האתיקה המקצועית. מי ערב לי שהמנהל
החדש בכלל יבין על מה אני מדבר מוטב שאהיה יותר דוגרי. עכשיו
אני נזכר בכל אלה שנפלו בגלל זה, כולל כמה פוליטיקאים יידועי
שם, ואני מוחק וכותב, הישמר לנפשך ואל תתחיל עם אף אחת
מהעובדות במשרד. הקפד על קוד  מוסרי גבוה. כדאי לך להיזהר
במיוחד מאתי, הקלדנית. זו שמופיעה עם חצאית קצרה ופוש -אף שחור
מתחת לחולצה שקופה לבנה. אם יש לך אופי, מותר לך להעיר לה
להקפיד לבוא בהופעה מסודרת. היא כבר תבין.

ארבע.
האמת, נמאס לי לתת עצות למנהל החדש שתכף ייכנס למשרד ויראה
אותי יושב ליד המחשב שלו. המחשב שהיה פעם שלי.

אני ממהר להדפיס את הרשימה שהכנתי. בודק אם אין שגיאות. אני
יודע, המנהל ניכר בניירות שהוא מוציא תחת ידו. למזלי אני כבר
בקיא בכגון אלה, וכל הניירות שהוצאתי מתחת ידי היו מה זה
מלוקקים. טוב , אסנת תמיד הדפיסה אותם עבורי בסוף, אבל גם אני
יודע  עדיין משהו.

השעון כבר זז לשמונה וחמש עשרה דקות. למה הוא לא מגיע הבן זונה
הזה?

הקפה שאירנה הכינה לי כבר התקרר,  אבל אין לי חשק לבקש ממנה
פעם נוספת. בטח עומדת בחוץ ומחכה למנהל החדש.

מישהו דופק בדלת, בטח אירנה רוצה  לברר אם אני צריך עוד משהו.
חסר לי לראות אותה עם הדמעות בעיניים, אבל אני קם, מיישר את
הכסא, מכסה את המחשב, ומזדקף.
"יבוא."
"אדוני, המנהל החדש הגיע," פניה של אסנת מציצים מעבר לדלת החצי
פתוחה ואחר  כך נכנסת הפצצה  הבלונדינית הכי מרשימה שראיתי
בשנה האחרונה. מה זה בשנה האחרונה  בכל חיי. תערובת של רגלים
ארוכות ושפתיים נוצצות. היא מושיטה לי יד מטופחת, אבל כל שאני
יכול לראות זה רגלים שלא נגמרות.
"כן," אני מעלה חיוך מרשים על פני, "כן גבירתי,  מה אני יכול
לעשות למענך?" מזל שהמנהל החדש טרם הגיע ואני עדיין יכול לשחק
אותה שרמנטי.

"בוקר טוב," היא מלחשת בקול צרוד משהו, אני מזהה שם עקבות
סיגריות, "שמי איילת שחר ואני המנהלת החדשה."
מזל שאני עומד קרוב לשולחן ואני יכול להישען עליו בעדינות בלי
ליפול.
"את, את? את המנהל החדש?" היא מרביצה חיוך שיכול להקים מתים
מקבריהם.
"כן, אני איילת שחר. לא אמרו לך? כן, אני המנהלת החדשה?"

מה אגיד לכם, אני מוכן ליפול שדוד לרגליה. לקחת אותה בזרועותיי
ולהעיף אותה גבוה בשמים כאילו הייתה תינוקת. ובטח לעשות לה עוד
כמה דברים. אני דוחף עמוק  לכיס את הפתק שהכנתי בשביל המנהל
החדש.
איזה כיף לי, אישה מחליפה אותי...
"את זקוקה לתדרוך?" אני שואל בקול מתלחש.
"אשמח לקבל כל עזרה שתהיה מוכן להציע לי." והחיוך לא מש משפתיה
הלוהטות. "אבל תן לי כמה ימים להתארגן." אתקשר אליך אחרי
שארגיש ..."

היא בטח לא צריכה את הרשימה המסכנה שלי, אני חושב לעצמי, כשאני
אוסף את הארגז האחרון שנשאר לי לקחת הביתה. "אירנה," אני צועק.
שכחתי לארוז את העציצים. "תעשי טובה תכניסי גם אותם לארגז."
וככה אני הולך למגרש החנייה. אירנה אחרי, נושאת את הארגז עם
הניירות. אחמוד, את העציצים. את כולם אספתי. אפילו את אלה
שהמשרד קנה. לא אשאיר לה אף עציץ לבת זונה המחומצנת הזאת.

איך שאירנה חוזרת למשרד, אני מכניס להילוך אחורי. מסתכל במראה.
המכונית הלבנה והנוצצת הזו היא בטח של המנהלת החדשה. אני לוחץ
על הדוושה בכל הכוח. עוצם את העיניים ודוהר. אין דבר, קצת
בלגאן לא יזיק להם. ככה אהיה בטוח שבחיים לא  ישכחו אותי...