יגאל לחץ על SAVE והגיש לשרית שתקרא. היא עיינה בסיפור האחרון
של בעלה למשך מספר דקות מבלי למצמץ אפילו פעם אחת. לבסוף הניחה
את הדף על השולחן וניגשה למחות את דמעותיה.
"זה ממש יפה." אמרה בעודה זורקת ממחטה ספוגה לפח.
"אז אהבת את זה?" שאל יגאל, שרית הנידה לחיוב. "יופי, אני כבר
שולח את הקובץ לאי-מייל של אפרת שתערוך אותו מחר בבוקר."
למרות חששו, סיים יגאל את אוסף הסיפורים הקצרים שלו לפני המועד
הסופי. כפרס, החליט לפנק את עצמו בבייגל טוסט.
"אני מכין לעצמי טוסט, את גם רוצה?" שאל את שרית מכיוון המטבח,
אך לא זכה לתשובה. הוא הביט אל חדר העבודה וראה את אשתו קוראת
שוב את הסיפור שזה עתה סיימה ומשמיעה קולות מוזרים עם הלשון.
"הכל בסדר?" שאל, מודע לכך ששרית לא משמיעה קולות כשהיא
מרוצה.
"כן, זה בסדר... פשוט, עברתי עוד פעם על הסיפור..."
"יש בעיה עם הסיפור?" שאל בבהלה.
"לא, אין שום בעיה." מהרה להרגיעו, "זה פשוט ש... לא, עזוב, זה
לא חשוב."
"מה? מה לא חשוב?" יגאל כבר ראה איך הנמלים מחסלות לו את
הגבינה ומתכננות מתקפה משולבת על העגבניות.
"תראה..." החלה שרית להסביר, אך חזרה בה. "מה אני מבינה? אתה
הסופר עם הפרסים והביקורות. אני שיננית, מה אני מבינה
בספרות?"
"עכשיו אני באמת סקרן." יגאל החל להזיע מרוב מתח. מה כבר יכול
להרוס לו את ההקלה הגדולה שבסיום שמונה חודשים של עבודה?
"תראה... וזה לא שאני מזלזלת או משהו, הסיפור הזה באמת מקסים.
אני רק... לא ברור לי למה אתה תמיד הורג את כולם?"
יגאל שמע רעש באזניו. בתחילה חשב שהקירות סביבו מתמוטטים לקול
שופרים, אבל הבין כי זה רק לבו שהחל להאיץ את הדופק.
"אני לא הורג את כולם." השיב לאחר שנרגע מעט.
"לא, לא את כולם, אבל תמיד מישהו חייב למות."
"לא יכול להיות. זה לא נכון, נכון?"
"בסיפור על הטיול לכנרת, המשפחה נתקעת על פסי רכבת."
"אמצעי אמנותי להראות כמה טרגדיות הן מפתיעות ולא מתחשבות בשום
גורם."
"טוב, מה לגבי הכלב?"
"מה איתו?"
"הכלב שורד, אבל הילד שאימץ אותו נדרס בידי האמבולנס שבא לאסוף
את אמא שלו שדרך אגב, גם מתה, מסרטן."
"חשבתי שאת לא מבינה בספרות."
"אני באמת לא מבינה. לא כמוך, זה נכון," שרית ניסתה לא לצעוק,
"אבל אתה חייב גם להתחשב בקוראים שלך, אחרת לא תמכור כלום."
"סליחה?" יגאל הרים את קולו וידיו יצרו צורת וי מעל ראשו,
"קודם כל, אני לא עושה את זה בשביל כסף. הסתדרתי יופי כשגרנו
בחדרה. את רצית לעבור לסביון עם בריכה מחוממת ופרארי. אני כותב
בשם האמנות ואם החוש האמנותי שלי אומר שצריכים להרוג מישהו,
אני הורג בלי לשאול שאלות. חוץ מזה, כמה ספרים מכרתי עד היום?
פעם אחרונה שבדקתי, 'היום נמות בשקט' מכר למעלה ממאה אלף
עותקים רק באיזור המרכז. זה שיא של כל הזמנים, את יודעת."
"אני מצטערת." שרית קיוותה להרגיע את הרוחות במחיר גאוותה.
"עדיין, אני מציעה שתגוון מדי פעם. תכתוב פעם סוף שמח."
"סוף שמח לא מוכר." הגיב יגאל.
"חשבתי שאתה עושה את זה בשביל האמנות."
"עם אמנות לא קונים במכולת." ענה יגאל וניסה לחייך.
לאחר ארוחת ערב שקטה, במהלכה שקע יגאל במחשבות עמוקות על הכמעט
קטטה עם שרית, התישב ליד המחשב וכתב סיפור חדש. הסיפור היה
שונה מכל מה שכתב בעבר, בלי מחלות סופניות, פיגועים ותאונות
מחרידות. הגיבור החלש מוצא אהבה והופך לגיבור השכונה. להפתעתו,
יגאל ממש נהנה לכתוב גורל חיובי מהרגיל. לקראת הסוף, היה צורך
בתירוץ לכינוס המוני. לרגע התפתה לרסק מטוס על בית הספר, אבל
בחר להעניק להם את גביע המדינה בכדורעף במקום.
כשסיים את הכתיבה, שמר מחדש ושלח את הקובץ לאפרת, עם בקשה
שתחליט לבד איפה להכניס את הסיפור החדש. כשהספר יצא, הוא לא
עמד בציפיות. נכון, יגאל ושרית לא נקלעו לבעיות כספיות, אבל
הספר בקושי אזל מהמלאי.
עם הזמן, הכניס יגאל יותר ויותר סיפורים שמחים לספריו, עד
שהקטין את מספר הטרגדיות בקרוב לחמישים אחוז. ככל שכתב סוף שמח
יותר, כך ירדו מכירות הספרים. את שני הספרים האחרונים הוחלט
לגנוז לחלוטין עקב חוסר עניין ציבורי. שמו של יגאל כבר לא היה
מקדם מכירות מוצלח ואפילו הרחיק לא מעט מהקהל הפוטנציאלי.
כשעיקלו להם את הבית, יגאל נעשה עצבני מתמיד והחל להכות את
שרית כמעט מדי לילה. לבסוף, ארזה את חפציה ועזבה לאמריקה.
לפחות שם ידעה שלא יטרידו אותה בשאלות על בעלה שמסתובב ליד
מרכזי קניות ותוקף באופן אקראי אנשים שלא קונים את ספריו.
אפילו השנה שהעביר בכלא לא הרגיעה את רוחו של יגאל והוא החליט
לשים קץ לחייו.
ביום בו השתחרר, חזר לביתו לשעבר בסביון, שהיה כעת נטוש עקב
שיפוצים. הוא קשר חבל לקורה חשופה בתקרת חדר השינה ותלה את
עצמו. בשניות שלפני מותו, תהה האם חייו באמת צריכים להסתיים
ככה.