מביטה בשמיים הנעים באיטיות מחרידה, מבטי מתמקד על ענן מאפיר
שנע במהירות, משאיר אחריו שובל של שברים שהרכיבו אותו בעבר.
עייני מתמלאות דמעות שמטשטשות את השמיים לכתמים כחולים ולבנים.
ידי נעה באי שקט, אצבעותי אוחזות בחוזקה בעט פילוט שחור.
אינני יכולה להעמיד פנים שלא אכפת לי, אינני יכולה לחכות שתשים
לב למה שעומד מולך, מחכה בשקיקה לנגיעתך.
אמרו לי לא פעם אחת, שכדאי לי לצאת, לנעול את הדלת בפנייך,
לפני שליבי ימנע ממני לעשות זאת. חיי הם אוסף לילות של חוסר
שינה, מלווים בדמעות רבות, שתיקות ארוכות ורחמים על גורלי
המר.
האפשרות לעוף לחופשי ולהשתחרר מכבלייך עודנה קיימת, אך בחירתי,
שהינה בעצם היסוס בנוגע לפחדיי, לא השתנתה. פחד מבדידות, פחד
מהעלמות. פחד איום מאותו יום שיגיע ובו איש לא יתאבל עלי, לא
אחסר לאיש ואעלם מבלי להותיר מאומה.
כנפיי נותרות יתומות, מונעת אני מהם את עונג המעוף. את רפרוף
הרוח על עורי, את החופש לעשות כרצוני. כבולה בניצני רגשות,
שאינם אלה אובססיה ותלות בחייו של אדם אחר, שבלעדיו אינני
מסוגלת לחיות את חיי. כי לא ראוייה אני לחיים ולכן מתקיימת
מחייהם של אחרים.