שמונה בבקר
מחכה על הרציף
ריח חריף
של הל
משתולל.
נזכרת במילתך:
"אשוב".
אך מילים מתעופפות
רכבות דוהרות
דקות נוקפות בלעדיך.
איך?
שעת בוקר הומה
ואני מחכה
כמו היונה
שאוספת פרור מהביל
מהשביל
"סליחה, ילדתי"
שואל כרטיסן:
"לאן את נוסעת, לאן?"
הוא מביט ותוהה
אין הוא טועה
"אני מחכה, אדוני".
"למי?"
עיניי מיטשטשות
מלראות
דמות עולה באוב
מבעד לעשן הצהוב.
לשוני נעתקת
כלשון פעמון
אילם
צופר מאיים
משתיק המיות
המהום היונה
מחריקת הבלמים נחרד
רכבת עוצרת בצד
מבטי נישא
"שלום לך ילדה"
שפתותיך הוגות
אור נגוהות
מציף את הרציף
ואני
שטה אליך
מארצות הצללים
כי שבת
מהמרחקים