מה אני אגיד לך, זאת הייתה החלטה ספונטנית לגמרי, יום אחד,
לפני שבועיים למען האמת, קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי "יה רקוב, יה
חת'כת רקוב, אתה כל היום זז בין המקרר למיטה, אז מה אם השתחררת
מהצבא, אז מה אם עדיין אין לך עבודה, אם היית משקיע ת'זמן
בלחפש עבודה במקום תירוצים הייתה לך עבודה...".

קמתי מהמיטה, והתחלתי ללכת לכיוון המקרר, חצי מטר לפני המקרר
נעצרתי, "רגע, הנה זה קורה שוב, אני הולך למקרר, אני הרי יודע
לאן הרגליים יובילו אותי אם אני אתן להן,
מיטה-מקרר-מיטה-מקרר-מיטה... זה חייב להפסיק, אני חייב לעשות
עם זה משהו לפני שאני אמצא את עצמי בן 50 עם כרס וקרחת, מי
יודע אולי אפילו סכרת, או משהו יותר גרוע, משהו שעצלנות יתר
גורמת. אני כבר חודשיים וחצי לא עושה עם עצמי כלום. אני חייב
להתחיל להקשיב לעצות ההורים שלי, אולי היום אני אתקשר לאלי
מהחברת ביטחון שאבא סידר לי. כן, אני אפילו אתקשר אליו ממש
עכשיו... טוב נו לא ממש עכשיו כי רק קמתי מההרדמות השלישית
שלי, אני לא רוצה להישמע עייף, הוא בטח לא יחשוב שאני רציני...
אני אתקשר אליו עוד שעה... אה, לא, עוד שעה אני לא יכול, יש את
התכנית הזאת בטלוויזיה, וגם את ההיא אחריה, בשביל שיחת טלפון
קטנה אני לא אשנה את הרגלי הצפייה שלי... אני אתקשר אליו מחר
וזהו, אבל מחר בעצם יום שישי, יום קצר ואני לא קם לפני שתיים
עשרה-אחת... אני פשוט אתקשר אליו בשבוע הבא, בעצם אמרתי את זה
גם בשבוע שעבר... לא, באמת, בשבוע הבא אני מתקשר אליו וזהו!"

"אולי נראה מה קורה בחוץ, אולי נתפוס איזה מישהו לשבת איתו על
סיגריה, נראה לאן זה יוביל, כל דבר שיוציא אותי מהשעמום..."

"יואו, מה זה האור הזה? מה נחתו כאן חייזרים? אה זאת רק השמש,
כמה זמן לא הייתי בחוץ? יכול להיות שהשמש התקרבה לכדור הארץ
כשהייתי בבית? איזה אור חזק... רק שנייה, נביא רגע את המשקפי
שמש, איפה שמתי אותם, לעזאזל, טוב אני לא יכול לצאת ככה החוצה,
זה בטח לא טוב לעיניים. נצא החוצה עוד שעה-שעתיים כשיהיה פחות
גרוע בחוץ, וחוץ מזה גם אין לי קרם הגנה, ועם שמש כזאת... אני
לא רוצה להישרף, נעביר את הזמן בינתיים כאן בבית, מה יש
בטלוויזיה..."

"לא די, אני לא מדליק טלוויזיה, אסור לוותר, חייב לעשות משהו
לא מנוון. אולי אני אסדר את החדר, הוא די מבולגן, אחרי הכל את
רוב הזמן שלי אני מבלה כאן... פששש, אני לא יודע מאיפה להתחיל,
זה מפחיד מה שעשיתי לחדר הזה, לא רואים את הרצפה... טוב אז
לסדר את החדר ירד מהפרק, מה נעשה, מה נעשה... נראה לי שאני
מתחיל להיות רעב, מה יש במקרר, רק שאריות מהפיצה שהזמנתי
אתמול, כמה נשאר שם... שני משולשים, אני מקווה שזה יספיק, טוב
זה חייב להספיק כי אין שום דבר אחר. אבל לא בא לי פיצה קרה,
והמקרו מקולקל, ס'אמק, טוב נשכב קצת, אולי זה יקל עליי לחשוב,
העיקר למצוא משהו לעשות עם עצמי..."

"מה? אה? מה השעה? אוי אוי אוי, ישנתי שעתיים שלמות, העצלנות
הזאת ממש מעייפת. אולי נראה מה קורה בחוץ עכשיו, אולי החייזרים
כבר הלכו... וואלה הלכו, אבל איך כבר כל-כך חשוך? כבר ערב
הא... ומה עשיתי היום? כלום! טוב זה מה שאני עושה, או יותר
נכון לא עושה, כל יום בחודשיים וחצי האחרונים. נראה לי שאני
יעשה מעשה תקדימי, אני הולך להזמין ברגע זה כרטיס טיסה לארצות
הברית, יש לי שם אנשים, אני אסתדר, איך מזמינים כרטיס, איסתא
לא? איפה הספר טלפונים..."


בכל אופן, ארזתי מה שיכולתי לארוז, לקחתי מה שזכרתי לקחת,
וביום למחרת הגעתי הנה, אלייך, לניו יורק. וזהו, אני עוד מעט
אתחיל עם כל הבלאגן הזה של המציאת עבודה, אין לי כח לזה עכשיו,
נראה לי שאני עדיין בג'ט לג, כנראה יש לי אחד ארוך במיוחד, אני
יודע שאני כאן כבר שבועיים ועדיין לא יצאתי מהבית, אבל תשמע,
ארץ אחרת, עולם אחר, תן להתרגל, תן להסתגל.



בכל אופן תגיד... נשאר עוד פיצה במקרר? מה יש עכשיו
בטלוויזיה?...