למאיה וללירן, אהובותיי

בלייז חתול בן שבע
אולי זה כמו מאה -
כל יום בשעות הבוקר
יש טקס במיטה
עולה על המזרון -
משם אל הכרית -
משקיף מהחלון
לראות פת שחרית
של ציפורים ובני כנף
שוכני עולם הבר
באורך רוח ממתינים
ללחם הקיבר.
מתחת אדן החלון
נח לוח עץ ישן
על מרובע מפס ברזל;
היה היה מזגן.
כעת תומך בקערית
שאימא פה הציבה,
כל בוקר כאשר תזכור
תגדוש אותה בדורה.
וזאת האם גם בת אנוש,
שפה לה עתירה,
ידיים לה עם אצבעות
וכושר יצירה.
שפר עליו מזל של בלייז
שיש לו אם כזאת
הקשובה לרצונותיו,
תומכת בו מאוד.

כש"ציפורים" קוראת האם
"בואו לבלייזי, כאן,"
חולף בו רעד מקצה
זנב עד לשפם.

גופו נקשה מרוב ערגה
זנבו צובר תגובה
יצליף בו שמאלה וימין
אוזניו שטוחות למתקפה
ואימא מתבוננת בו
בחן והנאה
לטלוויזיה לא זקוקה
כשיש כזו תמונה.
לא ג'יאוגראפיק,
ולא דיסקאברי,
נופים מרוחקים
כשמר בריאה וגברת טבע
פה מתחנחנים.

ובלייז יודע טעם עוף
אך כאן הוא לא יגע,
מלבד זאת,הן אכל היום,
כרסו כבר מלאה.
אלא שיעור בלמידה,
התבוננות קרובה,
במשוררים הטעימים
כמן לאכילה.

זכוכית חוצצת ביניהם
והיונים הומות,
הראש ימינה מסבות
בעין שמאל בוהות.
כעת הראש לשמאל נעות
בעין ימין רואות
את פני הבלייז השוקקים
עיניו הלוהטות..
וממיטב כריעותיהן
יציגו לו תנוחות
למען ייטיב ללמוד הבלייז
ואת יצרו יכבוש.

שני עולמות כה רחוקים
על מחיצת זכוכית דקה
דבוקים פנים אל תוך פנים
מבלי פגיעה.
כך אימא וחתול שלה
כאן מקיימים מלוא נתינה
ללא שכר ושום תמורה
רבה ההנאה.

והפיות הנסתרות
מכל העברים
מהנהנות את אישורן;
גן עדן של פראים.
ולא נכתב בחרוזים
חיבור שירה גדולה,
אלא מבט חטוף, תמים,
של גברת בחדרה.
ואם ירחב לב הקורא
טיפת אור נמסכה
קורטוב חיוך על השפה
הן לא היה לבטלה.
וכבר כתב המשורר
[זו לא אני, אדם אחר]
"יש נצח בגרגר של חול"
אם רק תדע להסתכל.

בלייז חתול בן שבע
ג'ינג'י מהודר
כשאלך תבוא עמי
אל נזר ואוצר.

"To see a World in a grain of sand,
And Heaven in a wild flower,
Hold Infinity in the palm of your hand
And Eternity in an hour."
(William Blake)
רואה יקום בגרגיר של חול
ובפרח בר - שמים
בכף ידי נח האינסוף
ונצח בשעתיים
(וויליאם בלייק.  תרגמה - ליאורה)


בלייז    נפטר ב-17.2.2008 מכשל חיסוני