"תמיד יש מקום לדם חדש, את לא חושבת? תחילת שנה זה זמן
מעולה."
הנהנתי בראשי. חשבתי על הפעם האחרונה שהתייבשתי באמצע אוגוסט.
האינפוזיה של המים הקפואים פשוט מחייה כל איבר ואיבר, משרה
לפתע מכת חשמל קפואה לרבדים העמוקים ביותר בגופי.
"אז את מסכימה איתי שכדאי לנו לקבל אותה לעבודה?"
עלתה לפתע המחשבה בראשי שהוא כל כך מעוניין בה בגלל הישבן שלה.
בכל זאת, גברים תמיד מסתכלים על זה בשעה שהם חושבים על קבלה
לעבודה. אין כמו סצנת המנהל והמזכירה שנחרשה כבר בכל סרט כחול
אפשרי.
"כן, נקבל אותה לעבודה." זרקתי. חצי חיוך מהול בכעס. בחצי
קפיצה עברתי למצב עמידה.
בכל זאת אחרי כמעט שנה בכסא גלגלים לאחר "תאונת הדרכים הכמעט
קטלנית" השרירים עדיין לא התאקלמו למה שהמוח אומר, "את בסדר?
"
"בסוף כולנו נמות." נאנחתי פולנית. הוא חייך.
סטינג בקע ברקע מאיזה חלון כשהלכתי לבדי באחד מהרחובות הצדדיים
של אמסטרדם לפני שנתיים בדיוק.
זה היה לילה שטוף אור ומפתיע. לקח לי רגע להיזכר שתמיד יש כאן
זיקוקים בראש השנה האזרחי. כוחה של הדחקה. לא רוצה לחגוג. מה
זה משנה כבר. לפני שנים הפסקתי לחפש ריגושים. ריגוש שירצה
אותי, ימצא בעצמו.
הייתי בדרך להופעה של ידיד שלי. ממש ידיד, גיחכתי לעצמי. יותר
נכון מישהו שאחת מהחברות שלי התעקשה לסדר לי.
בפעמיים שפגשתי אותו הרגשתי כאילו זה נטל על שנינו. אף אחד
מאיתנו לא נראה מתאים למקום שבו הוא נמצא, אבל לא היה לי כוח
לחקור. עשרים ושבע שנים של מחקר ואני רק רוצה לנוח. מותר לי
לפעמים. על כנפי המחשבה הזו, הגעתי למקום מוזר. השלט אמר שאן
פיליפ, באותיות אדומות שמשום מה נראו נעלמות ברקע האפרורי.
כנראה שבעל המקום מתוסבך עד עמקי נשמתו.
נכנסתי. תחושת מחנק הציפה אותי בבת אחת. מסתבר שבעל המקום
כנראה אפילו מתוסבך משחשבתי. הכניסה למקום היא הבמה עצמה וממנה
יורדים אל מקומות הישיבה. המקום היה צבוע בדיוק לטעמי, במיזוג
של אפור ואדום. לא היו יותר מדי אנשים ובזווית העין, ראיתי את
חברה שלי יושבת על הבר.
"שלום תהל." היא הסתובבה אלי מחוייכת מאוזן לאוזן. נראה ששתתה
כבר לא מעט.
"שירלי! הגעת. הייתי כבר בטוחה שלא תגיעי."
"אז הנה אני. מה מעניין לשתות?" היא עיצבנה אותי, קולי נותר
שליו.
"כן, אני כבר חברה של הברמן." היא גיחכה. "נדאג לך למשהו טוב.
אפילו המחירים כאן ממש בסדר ועוד בערב הסילבסטר, את יודעת."
היא ליהגה. תהל דאגה לי למשקה שנראה כאילו תלשו אותו מהקיר
בצבע אפור אדמדם. ריח מתקתק, ומרקם שיותר מכל הזכיר לי דם.
לקחתי לגימה קלה והוקסמתי. כנראה שערפדות לא פסה מן העולם
הלילי.
הדלקתי סיגריה וישבתי לידה על הבר.
"תכף הם עולים." היא התרגשה, "חכי שתראי איך לירון התלבש
לכבודך." הצחקוק שלה היה כבד מדי, מזוייף. לגמתי מהדם
האלכוהולי וחייכתי אליה. הבדידות מגבירה לפעמים את הווליום של
הזיוף, בייחוד בערים זרות. אולי לא רק, בעצם.
הקמנו את החברה הזאת מכלום, אני ואבנר, ולאט לאט התפתחנו. תוך
כמה שנים גדלנו והקמנו כמה סניפים בעולם, הכסף זרם אבל טרם היה
בו כדי לשגע את המוח והלב.
למרות שנעדרתי מכאן לאחר התאונה, הרגשתי שאבנר השתלט על העסק
יותר ממה שהיה אמור לעשות, לדעתי. עדיין אהבתי אותו, אולי כי
אחרי הכל היינו נשואים פעם, מזמן. אחרי שגיליתי שהוא בוגד בי
על ימין ועל שמאל, סילקתי אותו מעשרים ושתיים שנותיי ומשלוש
שנות נישואי הבוסר שלנו. מעשה ילדותי היתה הבגידה, ילדותי עוד
יותר היה ללכת. תהל תמיד אומרת שלא זורקים גבר על זיון קצר עם
רגליים ארוכות, ויש בזה לא מעט אמת. הוא לא היה ממשיך לבגוד,
אחרי שגיליתי. ידעתי את זה ופירקתי אותנו למרות זאת. רציתי
לדעת יותר על העולם, אמרתי לעצמי, בורחת. מה שנכון זה שאנחנו
זוג מחורבן, אני ואבנר. אנחנו חברים טובים כל כך. וממילא,
מאוחר מדי לאהוב בשבילי.
אבנר טוען אחרת. הוא חושב שאני צריכה לנסוע לשם שוב. אני אומרת
שמה שיבוא, יבוא.
לפעמים אני נותנת לאשמה להציף אותי, בלי דמעות. אני רק צריכה
להיזכר איך הכבישים ריחפו תחתיי.
האפור של הכביש, האפור של אור בוקר, האדום של ההגה. מרקם הדם
של האלכוהול. כל אלה יצרו מכת אדרנלין על הלב. בהיתי קדימה, לא
באמת רואה. שתיתי יותר מדי, הרבה יותר מדי. המחשבה ריחפה במוח,
כמו הכבישים תחתיי. העיניים ראו עיוורון אפור ואדום שכזה, בין
לילה לבוקר, בין שינה לערות.
רק הקיר שנעצרתי בו היה לבן לחלוטין. יכולתי לשמוע את ניפוץ
העצמות, שניה לפני השיניים החדות של הכאב ואובדן ההכרה.
התעוררתי לאחר שבועיים כשאף אחד לא לידי. הרופאים היו בטוחים
שאין לי סיכוי. גם לא מצאו עלי פרטים מזהים, ככה זה ששוכחים את
הארנק בפאב. רק כשניתקו אותי ממכונת ההנשמה, שבועיים מאוחר
יותר, יכולתי להגיד להם מי אני. הרופא החביב שאל אותי בחיבה אם
להתקשר למישהו.
"איש לא חיפש אותי עד עכשיו. מי כבר יבוא?" עיניו האפירו. הוא
שתק.
לאבנר זה התאים באותה תקופה, מסתבר. גם ככה הייתי בחופש
מהמשרד. אין לי טענות כלפיו.
הוא היה עסוק בגירושין השניים שלו. היה לו קל להיות בטוח שאני
נהנית לי בחופש ואפילו קילל אותי שאני לא שם לטפל בדברים כשהוא
לחוץ.
שלושה חודשים לאחר מכן הרגליים שלי החליטו לחזור לתפקד. נס,
אמר הרופא ההולנדי, פרדריק. הרופאים כבר בישרו לי שאני משותקת
בכל חלקי הגוף התחתון. ישבתי במיטה וצחקתי עליהם.
"קחו מכאן את הכיסא גלגלים שלכם, אני הולכת הביתה."
פרדריק חייך ועזר לי לקום, אחרי שהחלטתי שאני יכולה ללכת
מיידית בלי בעיה מיוחדת, קרסתי אל הרצפה, מרוסקת.
ביום שחזרתי למשרד, אבנר היה בהלם לראות אותי על כסא גלגלים.
הוא צווח עלי, בקול היסטרי לחלוטין, " למה לא אמרת לי?"
וחיבק. ובכה איתי.
"אני חבר שלך לדמעות," אבנר היה מסכם בכל פעם שזה עלה.
הנה הם עולים על הבמה, לירון ולהקתו, או בשמם המלא "ליברציה".
הם מגיעים במפתיע מהדלת הראשית ישר אל הבמה. תהל התחילה לבהות
אל הבמה אל חברה המתופף. הרגשתי את המשקה זורם בתוכי נמהל עם
הדם. לירון נתן חיים לגיטרה ואני נמסה וחושבת כנראה זאת הסיבה
שהוא לא מדבר הרבה, חבל שלא הביא את הגיטרה בפעמים הקודמות
שנפגשנו.
אולי 20 איש היו במקום וכולם נעו להם מצד לצד במעין טקס
הטהרות, הרגשתי את האפור האדמדם שבחדר נמהל לתוכי וסוחף אותי
לעבר הבמה על כנפי המנגינה וכנראה האלכוהול.
אחרי שעתיים מצאתי את עצמי בזרועות לירון כאילו ישנתי כל
הזמן.
"אתה אמיתי?"
"תלוי מי מקשיב." רשמתי את הפרדוקס הקטן הזה בראש, ונתתי ללב
להרגיש את הפחד שלו.
"אתה יודע איך הרגשתי?"
"כן," הוא חייך."הרגשת. הרבה זמן זה לא קרה."
נישקתי אותו בתודה, פתאומית. עיניו הבריקו לפתע ונסגרו.
"אתה מפחד ממני?"
"נראה לי שאני מפחד מעצמי יותר." הוא גמגם.
הוא לקח את ידי ואז שמתי לב שרק שנינו נשארנו שם.
"היי, לאן כולם הלכו?"
"ההופעה כבר נגמרה מזמן ובכל זאת לכל אחד יש את מקומו."
"אז למה אתה עוד כאן?"
הוא ענה במבוכה, "זה הבית שלי."
"לאן אתה הולך?"
"להביא לך משהו לשתות. את נראית לי מיובשת."
הרגשתי חום בתוכי עולה ומציף אותי. הדאגה הפשוטה הזו. כמה זמן
עבר. אפילו הצלחתי שלא לחשוב על הכוונות הסמויות מאחורי
המילים. כמעט.
הוא חזר עם קולה קרה מהבר, "תשתי." חייך, "תרגישי יותר טוב אחר
כך, מילה שלי."
שתיתי בלגימה אחת את הנוזל השחור. עיני עברו שוב על העיצוב
המוזר הזה.
"תגיד מי עיצב את המקום?"
"אני." לחש,"למה? משהו מפריע לך בו?"
"למה הבמה נמצאת בכניסה? זה לא אמור להיות הפוך?"
"רציתי מקום שכל מי שנכנס הוא חלק מהמופע."
השתרר שקט אימתני. הבמה עמדה ריקה, ושמתי לב שאנחנו בצללי
הוילון.
"ואנחנו לא במופע?"
הוא הישיר אליי עיניים אפורות, נקיות מכל כוונה. "היית רוצה
שנופיע?"
נענעתי בראשי לשלילה.לאט, התקרבתי אליו. מוחי רץ במהירות, מנסה
למצוא שנינות לומר. במקום מילים, חיבקתי בשפתיי בעוז פתאומי.
הוא לא הופתע, רק חייך ונישק אותי בלי מאמץ, לאט, כטועם שוב
ושוב טעם אהוב. סיפרו לי שלמחרת הוא צבע פס לבן על אחד הקירות
האפורים ואמר שהלבן זאת אני שנכנסתי לעולמו. הזמן לא נוגס בפס
לבן שכזה. האפור דווקא מתקלף לאיטו.
לפעמים נדמה לי שיש שני סיפורים מקבילים. אחד שבו אני ולירון
ביחד תמיד, ועוד אחד שבו הוא אמור לבוא אליי. תמיד מלקה בי
המחשבה שהרי יכולתי לא לנהוג משם. יכולתי לחבק אותו וללחוש
באוזניו את שרציתי. הוא רצה שאגיד זאת. לא יכולתי ואחר כך קמו
בינינו חומות של כסאות גלגלים.
אולי עוד יבוא. אני מרגישה עדיין את הלב שלו אצלי בידיים. בוא
יבוא.
אני נוגעת בו בדמיוני, ומפסלת לו במילים את התחושה. "אני רוצה
לרוץ איתך."
"יש עוד משהו." הוא יגיד, ויביט עמוק בעיני. הכיסא יעלם.
"אני רוצה לבקש ממך משהו." הוא יחייך ויאמר, "עד חצי המלכות."
"שתאהב אותי כמו לפני שנפגשנו בכלל."
והוא יבין. רגליים מאפשרות ריצה, מילים שכאלה מרגישות כמו
כנפיים.
| 