שוב מצאתי עצמי מסתובבת, מתרחקת מהבית ומהכל. ואז החלטתי לברוח
למקום אליו ברחתי הרבה בחצי השנה האחרונה.
סובבתי את ההגה ונסעתי למגדל.
בדרך לקחתי איתי את ג'רי הכלב, הוא הסתובב לו ברחובות.
זה היה לי מוזר כי תמיד הייתי שם עם הכלב האנושי...
חשבתי "את מי אני אפגוש שם, במגדל?"
תמיד נהניתי להגיע לשם בלילה ולגלות אנשים שעסוקים בלחשוב.
ואז להוציא אחד על השני את כל המחשבות כשאנחנו מביטים בנוף
המדהים ומרוב שכל המחשבות שלנו מתערבבות מגיעים שנינו, או כל
מי שעל הספסל לפורקן ותובנה חדשה והבנה ברורה של המחשבות
שלנו.
הגעתי למגדל וחניתי כמו תמיד.
התיישבתי על הספסל והסתכלתי בנוף.
הטריד אותי שהוא נשאר יתום. כולם עזבו אותו והתגייסו.
בדיוק כמו שעזבו אותי.
חשבתי שיהיו אנשים חדשים שיכירו את המגדל, אבל כנראה שהיום זה
רק הוא ואני.
ישבתי מול הנוף וחשבתי על הכל.
על העתיד. על העבר. על ההווה. על הכל.
או יותר נכון על כל מה שעלה לי לראש.
הרגשתי את הריקנות של הספסל כשהוא הבין שאני סתם יושבת ושותקת.
הספסל ציפה לשיחה מעניינת,
לאיזה מחזה שיעביר לו את הזמן.
ואז רק ישבתי עליו וחשבתי.
כל ההתרגשות שלי ושל המגדל נעלמו.
אני נסעתי, והוא עדיין נשאר לבד.
אז מה אם קר שם?
זה אומר שצריך לעזוב את המקום?
אני רודפת אחרי השקט
אבל כולי אטומה
מכל הכיוונים.



- דצמבר 2003-