בודדה ניצבת שם

שקועה בצערך

והדמעות זולגות בלי הרף

ממליחות את שמלתך

לבדך, עמדת לך

ממלמלת לעצמך,

וכמו מסך של ערפל

מרחיק את העולם ממך

בחיל ורעדה ניגשתי

נסות חדור את עצבותך,

ואת כף ידי שלחתי

ללטף שחור שערך.

לחישות רכות לחשתי

ונשאתיך בזרועותיי

ואת גודל יגונך

פרקת בבכי אל בין כתפי.

וכך, במשך חודשים,

נתתי לך אהבתי

ואט לאט החלת לפרוח

לרוב אושרי ושמחתי.

ולפתע, יום אחד,

עת הגעתי לבקרך

רק קללה שיגרת מפיך,

סטרת לחיי בכף ידך.

חיש מהר ביקשת סליחה

ונישקתיני לפייסי,

אך בליבי עודי דומע,

התבגרת אהובתי.