הרכבת הגיעה לתחנה בהרצליה באיחור של שעה וחצי. קצת צפונה מן
התחנה ירד מחסום הרכבת ולא עלה שוב בשל איזו תקלה טכנית.
השוטרים שהגיעו למקום נקלעו לפקק של נהגים זועמים ומגדפים
והשאירו את הקטר ואת המכוניות תקועים במקומם זמן רב, כמין
ענישה קולקטיבית, למען יראו וייראו. לא זוכר את הפרטים. שמעתי
אותם ברפרוף, בחצי אוזן, כאשר עליתי במדרגות הקרון. משום-מה
הפסיקו גם את מיזוג האויר בקרונות. מולי ישב זוג מבוגר, עם שני
ילדים סמוקים ומיוזעים, בן ובת. סבים ונכדים כנראה. הסבתא
השיבה אויר על פניה בעתון. הילדים דברו אנגלית אמריקאית ביניהם
והסבא ניסה להעסיק ולשעשע אותם בשיחה, מבקש מדי פעם מן הילדה,
הגדולה יותר, לתרגם לו מילה זו או אחרת. הוא היה איש גבוה,
מגושם. לבוש מכנסי-עבודה כחולים קצרים של פעם. פיקות ברכיו
הענקיות מזדקרות במגוחך מרגליו הקרחות והלבנות. זויות פיו היו
משוכות מטה בלאות. זו היתה הבעתו הקבועה, עד כמה שיכולתי
לשפוט. מדי פעם דיבר גם עם אישתו. מבטא הונגרי. הורים לבן או
בת שנסעו אל המערב, שיערתי את המובן מאליו. הנכדים באו לביקור
והם, הסבים, רצו לעשות להם יום כיף. לקחת אותם לטיול ברכבת
לאיפה שהוא. אילו היה לי עיתון הייתי מסתיר בו את עלבונם של
האנשים הטובים וחושב על מחר.