המנקה התקשרה והבריזה. היא כל כך כעסה. הייתה פשוט פקעת
עצבים.
היא החליטה לחלק את משימות הניקיון. שטפתי את הכלים, כמו שהיא
ביקשה, ואיפלו הורדתי את הכביסה מהחבל, למרות שלא רציתי.
היא ניקתה וקירצפה, ושום דבר לא הרגיע אותה. היא התרוצצה
וניקתה, שלא יישאר פירור אבק או לכלוך מופקר.
"מחר זה יום חשוב", אמרה בחוסר סבלנות.
הסתכלתי עליה בתמיהה. ילדה קטנה, רזה, בעלת עיניים מוזרות.

"מחר המשפחה החדשה באה, את יודעת", היא סיננה.
ידעתי מה עומד לקרות. הם ייקחו אותי מהכלים, מהכביסה, מהלכלוך.
זה יהיה פשוט "עולם חדש", כמו שתמיד נהגה לומר.
לא הייתי בטוחה שרציתי. הרגשתי ריק מדי. לא ידעתי מה לעשות כדי
להרגיע את האישה המשונה הזאת, שהתרוצצה מולי בחוסר סבלנות
והקשבה, את אמא שלי.
בלילה, אחרי שנרגעה קצת, היא בכתה. בכתה הרבה.
חשבתי שזה אולי בגלל המשפחה... אולי בגללי?

לאחר דפיקות ממושכות בדלת הכניסה, רצתי בפיג'מה לפתוח אותה.
הבוקר הפציע חרש.
אמא שלי, המשונה, ישנה. למרות שהם ידעה שהם צריכים לבוא.
אישה גבוהה ודקה חייכה אליי, בעוד שפתחתי את הדלת באיטיות.
לידה עמד איש די גדול, טיפה מפחיד. היא אמרה לי "שלום חמודה",
ונכנסה בצעדים מהירים. "איפה אמא שלך?", עניתי שאני לא יודעת.
לא יודעת אפילו למה. הגבר והאישה עמדו מולי והציפו אותי בשאלות
מביכות. רציתי רק לרוץ החוצה.
"את מתרגשת?", הם שאלו. לא ידעתי מה לענות, כבר לא רציתי ללכת,
הייתה בטוחה בזה.
אמא שלי נכנסה לחדר בצעדים שקטים, פרועה מתמיד, עם עיגולים
ענקיים ושחורים מתחת לעינייה הייגעות.
באותו רגע, נזכרתי, אין לי מושג למה, בקפה הראשון של הבוקר.
הקפה, שאמא שלי לא יכלה לזוז בלעדיו. מה שכ"כ מיוחד ואולי נורא
ומר בקפה הזה, הוא עם מי שהיא חלקה אותו, בוקר בוקר, כל יום.
אפילו הלילות הכי סוערים, הכי מכאיבים, שהיא בעצם יצאה, הכי
חבולה, הקפה הרגיל של הבוקר לא איחר לבוא.
בחיי שלא הבנתי. לא הבנתי איך. איך אחרי לילה של דימומים, בכי
רעד. איך היא יכולה להמשיך עם הקפה המזוייף הזה בכוס ישנה
ומתקלפת, ועוד לידו. בחיי שלא הבנתי, וגם עכשיו - לא מבינה.

לא רציתי שתישאר לבד, למרות שכבר אין קפה של בוקר, יש יין של
בוקר. זה קצת שונה, אני מודה. ההשפעות קצת אחרות.
בכל זאת, הרגשתי שהיא צריכה אותי.
אבל הזוג, ההורים החדשים, הם כבר באו. ואני, אפילו לא זכרתי.
לא יהיו עוד רעידות ושתיות של בוקר, לא יהיה בלאגן ובכי ומטלות
מעמיסות.
אבל היא לא תהיה.
האמא היחידה שהייתה לי, והיחידה שגם תהיה...
אני מרחמת עליה, בהחלט. גם על עצמי אני קצת מרחמת, כי האישה
הגבוהה, לא נראית חביבה במיוחד. טוב נו, אי אפשר לומר שהיא לא
משתדלת...

אז הלכתי איתם. ואמא שלי?
נשארה עם הכוס הלבנה, בתוכה נוזל מר, או יותר נכון מלוח.
משקה האלים.
את דמעותיה שלה הייתה צריכה לשתות, כל בוקר.
עכשיו היא נותרה עם כוס, ודמעות, ובגדים ישנים, וזכרונות
מצולקים.


בלעדיי.