כשאתה ילד, מנסים לחנך אותך להיות בן-אדם טוב - להיות נחמד,
להיות מתחשב, לא להרביץ ולא לקלל, לתת כבוד למבוגרים ולאחרים
בכלל, להיות נדיב, להיות צנוע וגם, אם אפשר, לנסות לתרום
ולעזור לאחרים.
כשאתה גדל, נוחתת ההכרה שיש בעולם אנשים שלא מתנהגים כמו
שחינכו אותנו. יש אנשים שחושבים שלקלל זו כן דרך לגיטימית
לפתור בעיות וויכוחים, יש אנשים שקנו את מעמדם בכסף ולא בעבודה
וביכולת ואפילו ההורים שלך מתגלים כאנשים רגילים על כל
חסרונותיהם ולא כהורים המושלמים משירי הילדים. אבל לך ולכולנו
ברור שהאנשים האלה לא בסדר ושאנחנו לא נהיה כמוהם. אנחנו לא
נתקלקל. להיות נחמד, מתחשב, עדין, מכבד, נדיב, צנוע ותורם זו
ההתנהגות הנאותה. זה ישתלם לנו וככה גם נצליח בחיים ונזכה
להערכה.
אז למה אנשים שרואים ממך רק טוב הולכים נגדך ראש בראש במקום יד
ביד? למה טוב מוחלט שכזה נתפס כחולשה וכמשהו שאפשר לנצל ולדרוך
עליו? עבדתי בפנימיה של ילדים טיפוליים שידעו לא מעט רע בחיים
שלהם, והערכתי עמוקות את המדריכים על המסירות שלהם, ההצלחה
שלהם ודרך החינוך שלהם. באחד הימים, בהם ישבתי עם המדריך, הוא
סיפר שכמעט לכל הילדים במשפחתון שלו יצא לו להחטיף לפחות פעם
אחת כדי שיראו כמו שהם נראים היום. זה נשמע נורא. אפילו מפחיד
לחשוב לחשוב שילדים מגיעים מבתים הרוסים לפנימיה וחוטפים מכות
מהמדריך. יחד עם זאת, אני לא מסוגל שלא להמשיך ולהעריך אותו.
קשה להתווכח עם התוצאות. וחוץ מזה, ההורים שלכם לא הרימו עליכם
יד אפילו פעם אחת במהלך ילדותכם?
הנקודה היא, שהילדים באמת למדו להעריך את האגרסיביות ואת הכח
של המדריך וההתקדמות שלהם מדהימה, לעומת משפחתונים אחרים, בהם
דרך החינוך היא של הבנה ודיבור והילדים שם תקועים במקום עם
הבעיות שלהם. תוכלו להגיד שילדים בפנימיה הם לא דוגמא, שכן הם
עברו טראומות שפגמו ביכולת שלהם ליצור קשרים תקינים עם אנשים
אחרים. אולי זה נכון. אבל אולי הטראומה שלהם היא פשוט שהם
התבגרו בבת אחת וחוו את הרוע שהעולם הזה יכול להציע כבר
בילדותם, ויחד עם זאת איבדו את תמימותם.
האם ההתבגרות כרוכה באובדן התמימות? לא מעט מבוגרים מקנאים
בילדים על התמימות שלהם. אז למה אדם שהתבגר, הכיר את תועבות
החיים, התפכח מעט, אך שמר על תמימותו הילדית מצליח שלא למשוך
כל כך הרבה אנשים?
כבר כמה פעמים ששמעתי מבנות משפטים כמו "אתה חמוד, אבל אני לא
חושבת שאני אצליח בקשר עם אדם תמים כל כך...", "אתה עדין מדי
בשבילי...", "אני מפחדת לקלקל אותך...".
אז אתן לא חושבות שתחזיקו בקשר עם אדם תמים, שעוד מאמין בטוב
שבאדם, כי אתן חוששות להראות לו שאתן באמת רעות ולאכזב אותו.
אתן מעדיפות את הבחור שיפליק לכן בתחת מאשר את הבחור העדין
שילטף אתכן, כי התחת לא רגיש כמו הלב שלכן. רגע, אז למה אתן
מפחדות לקלקל אותי, בעצם? הרי ככה אני כבר לא אפחיד אתכן
בתמימות ובעדינות שלי. אולי אתן מעדיפות לשמור את התמימות הזאת
בתור ידיד כדי להזכיר לכן איך הייתן פעם, כדי שלא תצטרכו לראות
בשביל זה סרטים ישנים של דיסני. או אולי בעצם אתן מפחדות שאני
אקלקל אתכן? שאני אדביק אתכן בתמימות ואז כשתיחשפו שוב לרוע
שמסתובב בעולם זה יהיה קשה ומכאיב מדי עבורכן.
מעטים התמימים שבאמת אינם מודעים לרוע. מרביתם פשוט מתמודדים
איתו ועם הפחד מפניו. התמודדות עם הרוע ועם הפחד דורשת כח עצום
בהרבה מאשר ההתעלמות מהם. אז כשחושבים על זה, מי אמר שאני
עדין?