יוסיל'ה היה ילד קטן ותמים, הוא תיפקד במערכת הלימודים כמו כל
שאר חבריו הנאמנים. גם כמו כולם הוא התקשה להתרכז בשיעורים
כאשר דברים מסביבו גילו עניינים. בהספקות יוסיל'ה היה יוצא עם
חבריו, למרוצים אחרי הדברים הכי כייפים לעכשיו - כי בחיים
המודרנים אין זמן להירגע, צריכים למצוא את הדרך המושלמת למצות
את הרגע.
גם בביתו היה יוסיל'ה שואל את אמא המון שאלות על נושאים שעוררו
אצלו עניין קלות. כך יוסיל'ה התעניין לו בהמון תחומים, וניסה
לפתח הבנה מינימלית בהם, תוך כדי קריאה בספרים. למרות זאת
התחומים לא החזיקו אצלו עניין לזמן מה, ולכן הוא לא התמחה בהם
בהבנה מעמיקה.
כאשר ליוסיל'ה היה רצון פתאומי להתאים את עצמו לשירה, בסך הכל
חפיף אם במקום סי הוא שר לה. ואם בריקוד הוא אמור לעשות פלייה,
אז גם רלווה בטעות יכול להיות נחמד ויפה.
הרי אם הכל נעשה בהסכמה, זה לא פשע! מי יכול לומר ש-5+5 לא
יכול להיות שווה ל-9?

אוקיי! את הסיפור הזה כתבתי מתישהו באמצע השנה (2003-2004),
כשחזרתי הביתה במצב רוח זועם וכועס. זוהי ביקורת על החברה
שמאפשרת להוריד את המקצועיות של הדברים הנעשים בה בעת פשרה
ועשייה בחפיף. בתור ילדה פרפקציוניסטית, קשה לי לקבל את זה
ולכן אני מותחת על זה ביקורת. זה כתוב מהפרספקטיבה שלי אל
החברה מסביבי, באופן סובייקטיבי לחלוטין.