שוב הרחובות מול עיניי, שוב הקור,
שוב נאבד.
פעם היה לי אותך, שתחזיקי אותי,
שלא אפול.
ועכשיו ארוץ לעברך ברחובות אלה
ואושיט ידי כלפיך.
גבך אלי, אצבעותיי כמעט נוגעות בשערך.
והמוות פורץ מהפינה, עם חרבו הגדולה, כורת תחילה את ידי השלוחה
ואחר משלח כובד חרבו בגבי, ומפיל אותי על הקרקע הקרירה, על
הכביש הישן.
ואני שוכב שם מתבוסס בדמי, אברי מפוזרים, מביט בך בפעם
האחרונה, בגבך הנטוי אלי - באדישות.
המוות עטוף בגלימה ארוכה, שחורה ובוהקת,
צוחק צחוק מרושע שמהדהד מסביבי, וכבר חודר לתוכי.
ואני עוצם את עיניי.
בשקט.
בייסורים.
מתוך הספר: "הנביאה האחרונה"
http://stage.co.il/Stories/381985