יצאתי מהבית, ואבא אמר שאסור.
"את לא נוסעת באוטובוס," הוא אמר, אך לא הקשבתי. טרקתי את הדלת
והתחלתי לרוץ. ידעתי שהוא כועס, אך לא יכולתי לחזור, לא עכשיו.
חיכיתי לפגוש את חברתי כבר הרבה זמן. לא יכולתי להבריז לה
פתאום. הלכתי לכיוון התחנה. כשכמעט הגעתי ראיתי את האוטובוס
עובר. התעצבנתי, כעסתי, אך לא אמרתי דבר. שתקתי וחיכיתי
בסבלנות עד האוטובוס הבא. היה לי כ"כ הרבה זמן להתחרט אך
חיכיתי.
אוטובוס אחר אוטובוס חלפו על פניי, אך לא הקו שאני רציתי. הזמן
עבר לאט, השניות כדקות, הדקות כשעות, עד שהוא הגיע. עליתי,
ונסענו. הנסיעה הייתה ארוכה מהרגיל. אנשים עלו וירדו, ואני
נשארתי. לפניי ישבה אישה עם כובע מצחיק. לא יכולתי שלא לצחוק.
היא הסתכלה עליי ולאחר מכן קמה ממקומה. במקומה התיישב איש
שנראה מפחיד. הוא עלה עם המון סלים ומבטו היה מוזר, שונה. הוא
לבש חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס. העדפתי את האישה עם הכובע, היא
לפחות גרמה לי לחייך. קמתי ממקומי ועברתי למושב האחורי. חיכיתי
עד שאגיע לחברתי, אך הזמן עבר לאט, והאיש המשיך להסתכל עליי.
תחנה אח"כ ירדתי. לא שם הייתי אמורה לרדת, אך פחדתי. לא ידעתי
איפה אני ואיך להגיע.
את הסוף אני לא אספר כי אני לא רוצה שתזדעזעו, אך מה שאני
ראיתי זה משהו שאף אחד לא ראה, ואם כן, אני מקווה שהוא שכח,
למרות שדבר כזה אי אפשר לשכוח. אני זוכרת את העשן ואת הרעש
החזק, אך אלו דברים שהולכים ונשכחים. מה שזוכרים זה את הדברים
שלא רוצים לזכור, את השניה הזאת שאם לא הייתי יורדת מהאוטובוס,
לא היה מי שיספר לכם את הדבר המזעזע הזה, שכ"כ מפחיד אותי כל
פעם מחדש. אם אתם רוצים לדעת אם אני בסדר, אתם טועים, כי זה
הדבר הכי נורא שראיתי, ורק מלכתוב על זה אני מתחילה לפחד.
אם יש ביניכם אנשים שלא מבינים מה קרה, ועל מה אני מדברת, כך
עדיף, צריך להשאיר קצת מקום לדמיון.