פעם אחר פעם הוא בא אלי, ניסה להסביר לי מה הוא מרגיש, ניסה
מאוד, אבל פשוט לא הצליח.
ואני, אני ניסיתי להבין, כמה שיכולתי, אבל אף פעם לא הצלחתי
להבין לגמרי. מעולם לא נגענו בדיוק בנקודות הנכונות, שהוא
רצה.
לאט-לאט תכיפות הנסיונות פחתה, והוא נהיה יותר חייכני, יותר
שמח.
אז הנחתי שהכל כבר בסדר, ובגלל זה הוא לא צריך יותר להסביר, או
שבגלל שהפסקנו לנסות להבין הוא הפסיק לדוש בזה כל כך.
רק מאוחר מדי הבנתי שזה לא היה המצב, הוא פשוט נעשה אדיש.
הוא לא הרגיש כלום, הוא פשוט חייך, תמיד.
הגיע עידן הקרח, הוא קפא מבפנים לחלוטין, ומבחוץ נשאר רק החיוך
התמידי, הבלתי נמחק הזה,
כדי שלאלו שמכירים אותו יהיה יותר קל.