אמא מלטפת את שיער ילדתה
אשר מתבוססת בדמה
וגוססת לאיטה על המדרכה
ואני? נשארתי אדישה.

הוא מתקשר ואומר
"זה כבר לא אותו דבר
את מרוחקת וקרה
מבחינתי זה כבר נגמר"
הוא מנתק ואני בוכה
רק כי צריך לבכות.
ושוב אותה ההרגשה
הלב לא מפשיר ואני,
אני נשארת אדישה.

עוד זקן חולה
ועוד חתול ברחוב
וילד מוכה
וילדה נאנסת
ואני עדיין אדישה.

ככה לאט לאט
עם כל רגע של כאב
וכל דקה של סבל
סביב ליבי נבנתה חומה
וכך אני אדישה לכל צרה
אך הדבר היחיד שעדיין כואב
הלוא הוא האדישות עצמה!