אני לא יודע מה להגיד לך, אני בסך הכל רציתי לצאת חמישי...
עזוב, את כל הסיפור הזה עכשיו, סתם ארוך... טוב נו אני אתחיל,
תגיד לי אם זה משעמם אותך...

ממש לא ציפיתי לזה, יום חמישי, השעה 12:10 בצהריים, האוטובוס
הביתה יוצא באחת בדיוק. אני יושב לי במשרד ומתענג על מספר
השאכטות האחרונות של הנובלס כשאני שומע את אריק איינשטיין בוקע
מתוך הפלאפון שלי, אני תמיד האמנתי במשפט "נו ניוז איז גוד
ניוז", במיוחד לפני יציאה הביתה... בכל אופן העצבים כבר התחילו
להימתח עוד לפני שהעפתי מבט במסך הקטן כדי לראות מי הצליח
להוציא אותי מהסוטול.

הכל בסדר, זה היה קובי המשה"ד, רוצה לבדוק אם יש מצב לצאת
בייחד, כי הוא כבר סיים "את הכל כולל הכל"...
נרגעתי, אני אחרי הכל הולך לצאת בזמן, הדלקתי עוד סיגריה, איך
שאני מקרב את הסיגריה לעבר שאכטה שנייה, מתהרהרת שלוותי בשנית,
והפעם יש לי הרגשה לא טובה... השעה כבר 12:25 וצריך עוד
להתארגן ולהגיע לאוטובוס מוקדם כי אחרת אין מקום ישיבה.

עניתי לטלפון... לא טעיתי... "יובל" אני שומע את קולו של הסמ"פ
שלי, תמיר, מהצד השני, "כן" אני עונה בחצי היסוס חצי עצבים,
"שומע... צריך לזכות אריזות מהפינת "ש", זה עד עוד איזה חצי
שעה כי הבונקריסט צריך לצאת הביתה..."
איזו חוצפה, לפני שעה שאלתי אותו אם יש לו עוד משימות בשבילי,
וכשהוא ענה בשלילה שאלתי אותו "אתה בטוח? כי אני לא רוצה
להיתקע בדקה ה-90".
והנה...
"זה ממויין?" שאלתי אותו בעוד שאני מרגיש איך עוצמת הקול שלי
עולה בלי שליטה... "אני חושב, השני ארגזים העליונים כן, בדקתי
בעצמי, וחוץ מזה יש שם כל מיני אריזות בודדות שצריך להעיף".
כוס אמק, יש יותר משני ארגזים? רק להרים את הדברים האלה להאמר
לוקח שעה...
"יש לי נהג?" אני שואל בעצבנות בעוד שהמח שלי חורש על מציאת
"סיבות מעכבות" שימנעו ממני לעשות את המשימה הזו וישכנעו את
הסמ"פ להשאיר אותה לשבוע הבא.
"קח את אורן, תוריד אותו ממדי א'" ", אורן היה נהג הפלוגה שלי,
בנאדם עצבני, לא היה לי כח לויכוחים איתו, "עזוב, שיעשה את זה
על א" ",
"סבבה, איך שאתם רוצים" העיקר שתעשה את זה.
"ביי" חתמתי את השיחה בנימה עצבנית, ובלי לחכות לתשובה
ניתקתי.

בדרך להאמר אריק נשמע שוב מתוך הטלפון שלי, זה היה תמיר שוב,
"יש" פלטתי אנחת רווחה וחיוך של תקווה קטנה עולה על פני, בהנחה
שהוא התקשר כדי להגיד לי לדחות את זה לשבוע הבא, כי גם ככה לא
כל התרמילים והחוליות ממויינים, ושנעשה כבר נגלה אחת, הכל
בייחד.
"מה קורה..." הוא מתעניין, "בסדר" אני מחזיר, כשבבירור הדברים
לא בסדר ובבירור זה לא מעניין אותו, אני כבר צריך להיות על
האוטובוס עכשיו...
"שומע..." הוא ממשיך, "עוד משהו קטן," החיוך ירד! "גש אחר-כך
לתחזוקה, מחכה לך שם חייל עם ציוד שהוא החליף בלאי בזיוודיה,
צריך לקחת את הציוד למשטח... אה ואם אתה יכול להביא טפסי משפט
מהמשרד רישום..." הוא ממש הזכיר לי אישה ש"מבקשת" מהבעל לעשות
כמה דברים בדרך לעבודה, עוד שנייה הוא היה רוצה שאני יוריד
ת"הזבל...
הסתכלתי בשעון, הוא הראה 12:38, הנה הלכה היציאה באחת, נכנסתי
להאמר, תוך דקה הגיע אורן הנהג והתחלנו ב"סיבוב" המשימות,
שנינו עישנו כמו קטרים בגלל העצבים.
תוך עשרים ומשהו דקות סיימנו עם הבונקר וטסנו לזיוודייה כדי
לקחת את הזיווד, כבר ידענו שלא נספיק להסעה, אבל משהו אמר לנו
לעשות הכל מהר, העיקר לגמור עם זה. אחרי שהבאנו את החייל
והזיווד למשטח, נסענו לרישום בשביל הטפסים, המשרד היה סגור כבר
חצי שעה לפחות, הם יצאו הביתה.
בשעה 13:30 בערך סיימתי את הכל, כל מה שהיה לי לעשות עכשיו זה
לשבת במזגן בחדר, לראות "יס" ולחכות להסעות של שלוש בצהריים,
לפחות שם יש אוטובוס ישיר לתל-אביב במקום באר-שבע.

דווקא היה משהו נחמד בטלוויזיה, העביר את הזמן בכיף, עד כמה
שאפשר היה לקרוא לבזבוז של שעה וחצי של בית כיף. בשעה רבע
לשלוש כבר עמדתי נקי ומסודר ליד דלץ האוטובוס, פס מלא, נשק
נקי, מחכה שהנהג יסיים עם הבירוקרטיות עם הצבא וייתן לי כבר
להיכנס למזגן ולחמוק מהחום הדרומי הנוראי הזה שאני בחיים לא
אתרגל אליו.
בשלוש ושתי דקות יצאנו, ססס"אמק הלכו עוד שתי דקות, אני ואורן
ישבנו כל אחד בספסל שלו לבד, היה מקום בגלל שלא הרבה אנשים
יוצאים בשעה הזאת, קובי כבר עוד מעט מגיע הביתה, ולי יש עוד
בערך שש וחצי שעות עד הבית, שטויות, באמת שטויות, העיקר
שיצאתי, העיקר שנעים לי במזגן עכשיו. נראה לי שאני אתפוס איזו
שינה, ישנתי מעט בלילה הזה, לא יודע כמה בדיוק, לא יותר ב-4
שעות זה בטוח.

אבל באמת, זהו, הוקל לי, הסתכלתי החוצה בשקט, ישבתי מקדימה, אז
יכולתי לראות בבירור את המשאית שעקפנו, וגם את זאת שבאה ממול,
ממש התקרבנו אליו, אני אישית ראיתי כבר את המוות בעיניים...


התקרבנו ממש מהר אחד אל השני, נכנסתי למתח, אחר-כך ללחץ,
אחר-כך לפאניקה, כשהיינו כבר ממש קרובים למשאית הזאת לא יכלתי
יותר להסתכל, ראיתי את הסוף, יותר נכון ידעתי שזה הסוף, עצמתי
את העיניים והתפללתי ו...... ו............ ו.............

אם הצלחנו לחזור לנתיב בזמן...?


מה זה משנה, מה שהיה היה,אני רחוק משם אלפי קילומטרים עכשיו,
תעביר ת'נרגילה... מה שמת בפנים בכלל...? ותגיד בבקשה
לתאילנדית הקטנה שתביא עוד מיץ אננס...