כשעצמתי עיניים בפעם הראשונה נסחפתי לתוך חיים חדשים, נקיים
יותר, ללא רבב.
שם למעלה, איתי, היו נוספות, מביטות בי, לא מבינות מדוע אני
מחייכת. פניהן העגמומיות רוכנות מטה בציפייה לחזור ולהלך על
האדמה המוכרת והבוגדנית, מתעלמות מהכאב החוזר.
אט-אט היו חומקות מעיניי, נשאבות מטה אל המציאות, אל האמת, שלא
נמוגה גם בעת השיכחה, אל הטריוויאליות, שהכתה בהן בכול יום
מחדש.

בכל לילה לאחר שעזבני הייתי מתרומם אל המראה, אל בבואתי, שפעם
גרמה לי להרגיש קיים. אך היא אף פעם לא עמדה שם מולי, אף פעם
לא חיקתה את תנועותיי ואת הבעת פניי הנבוכות מגופן העירום. גם
היא, בדיוק כמו כולם, הכחישה, העדיפה לברוח מההשתקפות שנאלצה
לייצג, מאותה דמות כנועה.
לעולם לא האשמתי אותה, רק קינאתי ביכולת שלה להיעלם, יודע כי
נידונתי להישאר מרותק למיטה החורקת בעוד היא פורחת בעולמה.

רציתי לחזור, רציתי לחוש שלמה שוב. גופי הוא שסירב, לא רצה
להרגיש אותי בתוכו, דחה אותי. ראיתי אותו שוכב מתחת לגוף הזר
ההוא עם פנים קפואות, ללא יכולת לזוז או אפילו לחשוב, ורק
חייכתי אליו, חייכתי אליו בתקווה כי רואה הוא אותי, כי חש הוא
אותי, השתקפותו, בתקווה כי יעלה גם הוא הבעה שונה על ארשת פניו
המאובנות.

היא ניסתה לחזור אליי, ניסתה להתאחד, קיוותה כי שוב תוכל לעמוד
מולי במראה ולחייך בעוד אני בוכה. לא אפשרתי לה. התנערתי
מנוכחותה העיקשת, מנסה להסביר לה כי אין סיבה להישארותה.
"ברחי," רציתי לצעוק בכול כוחי, אך יד תמיד הונחה על פי האילם,
שגם ללא חסימתו היה נכשל בניסיון לדבר.
כלוא הייתי ונותרתי בכלוב שלו, בתוך מוחו המעוות. אף פעם לא
היה מקום לעוד שבוי ולעולם גם לא יהיה. אני נבחרתי להילחם בקרב
על בשרי ונשמתי גם יחד.      

עוד לא נבלעתי בחזרה, נשארתי למעלה, מרחפת בעולם שהמצאתי,
נלחמת בגורל שמלכד את ימיי, עדיין נאבקת באיש ההוא, שנכנס
לחדרי בכל לילה, באיש שתולש את בגדיי הנקיים מזוהמה, התולש
אותי מפיכחות אל ריחוף. לא נותנת לו את הסיפוק בשליטה על נפשי
אלא רק על גופי.