סינופסיס:
בעוד כי השאלה בדבר הלגיטימציה של אחיזת העם היהודי, המחזיק
בזהות זו ללא ספק, באדמות ארץ-ישראל, עולה ומבעבעת מעל פני
השטח, האינדיבידואל, האני הפשוט, נקרע בין דילמות רבות מספור.
מהו הכרח המציאות? האם אכן ניתן להגיע לפשרה? לאן נעלם האתוס
הציוני? אינני מתיימרת לענות על כל שאלות אלו. אנסה, עם זאת,
לתרום את חלקי "למאבק", כשם שניתן לכנות את תהליך
הטרנספורמציה, אשר עוברת החברה היהודית בכלל וישראלית בפרט
בימים טרופים אלו.

1. חיצוני, יום. פילטר סגול.

צילום של איש עומד על גבעה עם מקל ביד. כעבור 15 ש' עוברת
ציפור. האיש זורק עליה את המקל. הוא מפספס.

איש: כיצד ירשני גורל אנוכי זה להביט ולא לחמוד; פונה אני
אליך, גברתי, בתחינה צנועה - הכיצד תפני מבטך? { יורד על ברכיו
} הו, גברת הגורל, בכוחך לתת ובכוחך לקחת. נתקי אותי איפוא
מכבלי טבע האדם. וכי אינך יודעת כי רק בחסדך אוכל לפרוש את
כנפי?

בעודו כורע על ברכיו עוברת ליד האיש ארנבת. הוא נועץ בה
עיניים, אך מניח לה לעבור.

האיש { מישיר מבט אל המצלמה } : ננטשתי. ננטשתי, וכעת אין ולו
נימה קלה של חסד בקולו של העולם. אין הוא מקלטי יותר, כשם שאין
מוצא הדג מחסה בים שהתייבש. נותרתי לפרפר על הקרקע הלחה, לגסוס
ללא כבוד וללא מנוחה.

האיש קם והולך. המצלמה אינה עוקבת אחריו.
30 דקות של צילומי מדבר.

כתובית: "כעבור 30 שנים"

30 דקות של צילומי מדבר.

2. חיצוני, יום, רחוב בלונדון.

אדם דומה מאד לרינגו סטאר מחזיק רגל מספוג, רודף אחרי אדם לבוש
חיתול, ומנסה להכותו איתה.

- סוף -

אם לא הסתדרו לכם כל החתיכות בפאזל, ולא נפל לכם האסימן, כפי
שקרה, לפי התגובות לפחות, עם שאר היצירות - לא נורא. לא כל אדם
ניחן ביכולת לראות את התמונה בשלמותה, במיוחד בפנורמה קיצונית
כבמקרה הנ"ל. אם סקרנים אתם לדעת עוד, אנא פרטו בתוגבתכם מה
בדיוק לא הבנתם, ואנסה לפשט ולבהר את התמונה עבורכם - "להביא
אותה לפוקוס", כמו שאומרים.