אקדח.
כסוף. 9 מילימטר. חצי אוטומטי. עם טעינה של משיכה, ולא טריגר.
מחסנית של 6 כדורים. כדורי כסף.
אני יוצאת לרחוב, יושבת בפינה הכי עסוקה, צופה באנשים.
מחפשת מישהו.
בגיל 18 או 19, חיוור, גבוה, רזה. לא יפה במיוחד, עם אישיות
משעממת. בחור רגיל, פשוט, אנושי.
אני הולכת אליו, מכוונת אליו את האקדח.
לוקחת אותו לבית ריק.
מורידה ממנו את הכל. את הבגדים. מגלחת כל שערה שיש לו על הגוף.
אפילו את הריסים. שלא ישאר לו כלום.
קשור באזיקים לקיר, ואני מכוונת אליו אקדח.
ואני מדברת איתו.
שואלת אותו איך הייתה הילדות שלו. מה אמא שלו תמיד הייתה
אומרת. מתי הייתה הנשיקה הראשונה שלו. מה הוא אכל לארוחת בוקר.
האם יש לו חברה. האם הוא אוהב אותה. האם הוא אי פעם בגד בה. מה
הצבע האהוב עליו. על איזו שעה הוא מכוון את השעון המעורר שלו.
מה הזיכרון הראשון שלו.
אני רוצה לדעת הכל.
אני רוצה שיספר לי הכל.
ואני לא אשפוט או אגיד משהו רע.
אני לא אתעצבן על כשלונות שלו, ואני לא אכעס על דברים רעים
שהוא עשה. ואני לא אהיה גאה על ההצלחות או על איזה בן אדם עם
מוסר הוא. אני לא אתאהב בו או אשנא אותו.
וכשהפחד יתגבר על הכל, והוא יתחיל לבכות...
יתחיל להתחנן על חייו...
יתחיל לרחם על עצמו...
כשהאגו שלו ישבר, ולא ישאר לו כלום שיגן עליו, אני אחתוך לו את
הלשון.
שהוא יבין שאין לו כלום עכשיו. וכל מה שהוא סיפר לי לא שווה
גרוש ברגע הזה, כי ברגע הזה הוא חסר כל.
וברגע שהוא יתן להכל ללכת, גם לפחד, האקדח שלי הולך לתוך הפה
שלו, ואני מסתכלת לו בעיניים.
ויורה.