היא הייתה בת 16. היא רצתה לראות את העולם.
היא עלתה אל הגלים כדי לראות את העולם מעבר, העולם שהיא ידעה
שהיא לא תוכל להיות חלק ממנו, העולם שהיא לא יכלה לקבל.
ובתמורה לחייו של נסיך, ההבטחה של העולם הזה, היא נתנה את
ליבה, את חייה, את זנבה.
למרות שהיא הלכה בקלילות וביופי של עלה ברוח, אצה במים, כל
דריכת רגל כאבה לה. סכינים, שהזכירו לה מה היא הקריבה בשבילו,
בשביל העולם הזה, בשביל התקווה שאולי יום אחד הוא יראה בה יותר
מחברה טובה ואחות קטנה.
והמכשפה אמרה לה לשלם בקול שלה, הדבר היחיד שהיה יכול להבטיח
לה את האושר. כי בלי הקול, היא לא יכולה לספר לו שזאת היא
שהצילה אותו.
והוא חשב שזאת מישהי אחרת.
והוא אהב אותה (את האחרת).
והוא התחתן איתה (עם האחרת).
ובשעות הבוקר אחרי החתונה בת הים הקטנה ישבה על קצה הספינה,
מחכה לזריחה שתבוא ותהפוך אותה לקצף גלים.
האחיות שלה הגיעו. "את לא צריכה למות בשביל האהבה שלך," הן
אמרו לה. "את לא חייבת לסבול ככה. מכרנו את השיער שלנו, את
היופי שלנו, בשביל שתוכלי לחזור. גם אנחנו מוכנות להקריב כל כך
הרבה בשבילך, בשביל האהבה."
הן נתנו לה סכין.
"הרגי אותו, הפסיקי לאהוב אותו, הפכי קרה ותוכלי לזכות בעוד
הזדמנות לחיות בעולם שאת הקרבת כל כך הרבה כדי לצאת ממנו."
עומדת מעל למיטה שלו, היא לא יכלה.
היא אהבה אותו, והיא הלכה על סכינים עד עכשיו בשבילו, היא לא
תוותר עכשיו.
הוא מאושר עם אשתו, וזה כל מה שחשוב לה עכשיו.
היא קפצה אל המים באותה שניה שהשמש הציצה מעבר לגלים באופק,
אבל היא לא הפכה לקצף גלים, תמיד עוברת מגל לגל, קיימת רק ברגע
ואז נעלמת שוב, חצי אשליה חצי מציאות.
במקום היא הפכה לבת רוח.
עם משפחה חדשה, תקווה חדשה ומטרה חדשה.
היא מביאה רוח לעולם, מביאה ריחות לאפים, מוזיקה לאוזניים.
מעבירה חלקיקי רבייה של פרחים כדי להוליד פרח חדש.
היא מביאת החיים, היופי.
אחרי 300 שנה היא מקבלת כניסה לגן עדן, האושר המוחלט, האושר
המובטח - כנפיים.
אבל לפני שהיא פנתה לעתיד הזה, לחיים החדשים האלו, של תקווה
וכנפים, היא ליטפה את הלחי של אהובה וידעה שהוא יהיה מאושר.