אני עומדת על קצה של צוק, מנסה לאזן את עצמי עם הידיים שלי,
שמתנופפות לשני צידיי.
אני מנסה להמשיך להסתכל קדימה, אל תוך האופק, אבל מידי פעם
מציצה בזווית העין למטה. אל העמק המובטח. העמק של החלב ודבש.
המקום בו אנחנו מוצאים נחמה אחד בשני. המקום בו אין דבר כזה
לבד.
אני יודעת שלשם אני רוצה ליפול, ששם אני רוצה להיות, איתך.
ועוד שניה ואני מפסיקה לנסות לאזן את עצמי, ופשוט נותנת לעצמי
ליפול דרך הרוח. ליפול, ליפול ולנחות בבטחה -
איך אני אמורה לדעת שאני נוחתת בביטחה?
הרי מגובה כזה, אני אתרסק אם אתה לא שם לתפוס אותי.
איך אני יכולה להיות בטוחה?
וזה מה שמשאיר אותי פה. נופלת-עומדת, עושה תרגילי שיווי משקל,
כי אני לא מוכנה להסתובב ולהמשיך הלאה, ואני מפחדת לקפוץ.

כי בפעם שעברה, בפעם שעברה לא הסתכלתי לאן אני הולכת. פשוט יום
אחד, נפלתי לתוך צוק. ולא היה שם אף אחד לתפוס אותי. התרסקתי
על הסלעים. ואני יכולה להגיד לך, למרות שאני בטוחה שאתה יודע,
שבכלל לא מהנה שם למטה, לבד.
כל הדשאים, וכל העצים הופכים לאבנים שורפות, כל הציפורים
הופכות לרוחות רפאים, שרודפות. כל האגמים הופכים לתעתוע של
הכאב. אבל הפרחים נשארים, כדי להזכיר מה היה יכול להיות.
לקח לי כל כך הרבה זמן למצוא את היציאה מהמקום הזה, לטפס חזרה
למעלה, כדי להמשיך ללכת פה, בעולם של האופק התמיד מתרחק.
ועכשיו יש לי בחירה. ליפול או לא ליפול.
אם תגיד לי- תסתובבי, תמשיכי הלאה, אני לא אהיה שם.
אני אמשיך הלאה. אולי עם מבט אחרון למטה, אבל אני אמשיך ואני
לא אפול.
בשביל לתת לעצמי ליפול, אני צריכה להיות בטוחה שאתה שם. אני לא
יודעת מה יגרום לי להיות בטוחה. כנראה רק כמה מילים, דחיפה
קלה.

אני פה, בינתיים. אם אתה מחפש אותי.