"או! סוף סוף!" אחרי תשע שעות כל אחד היה אומר את זה, לא משנה
מה מחכה לו בסוף הערב. תשע שעות של לשבת ולבדוק את התיקים,
להעביר את המקל הזה, שהוא סתם כבד, בתוך המקטורן של עשרות
גברים. אבל היום היה די משעמם. הוא סתם ישב שם, מתוסכל, אבל
לפחות הוא לא בכה. כנראה לא נשאר לו דמעות אחרי הלילה שלפני.
כשהוא חושב על זה, הוא לא ישן כבר 38 וחצי שעות. הוא הניח את
המקל במקום שצריך, נעל את הדלת הראשית והתחיל לעשות את הסריקה
הקבועה שלו, כמו בכל לילה בחצות. הוא עבר בין החנויות ואז מתוך
אחת חנויות הבגדים בלטה אליו במיוחד בובת ראווה, שלבשה שמלה,
שלדעתו, הייתה ממש יפה, והוא חשב שהוא חייב לקנות לה אותה. זה
בדיוק הסגנון שהיא אוהבת. לקח לו איזה 40 שניות להיזכר שהם כבר
לא ביחד, שהסתומה עזבה אותו כי היא אומרת שהיא אוהבת אותו, אבל
היא מרגישה שהוא תקוע. "מה את חושבת, שאני לא מרגיש תקוע?!"
צעק על הבובה. "ואת אף פעם לא הרגשת תקועה? ואני לא הייתי שם
בשבילך?" הוא כמעט שבר את הזכוכית כשניסה לנשק אותה. הוא המשיך
בבדיקה, עלה במדרגות הנעות, שלא נעו כבר, עבר בין כל החנויות
והמסעדות, שהוא כבר מכיר את כל התפריט של כל אחת מהן בעל פה,
והכל כמתוכנן. אבל באותו היום היה משהו שונה בתכנון שלו. הוא
חשב על זה כבר תשע שעות. למעשה, הוא חשב על זה הרבה יותר בארבע
השנים האחרונות, בערך ממתי שהשתחרר, אבל על הפרטים היו לו היום
תשע שעות די משעממות לחשוב עליהם. הוא סיים לעלות את הקניון
והמשיך למעלה לכיוון בתי הדירות שמעל הקניון. הוא עבר ליד הבית
של יוני, ואפילו כבר חשב לוותר ולדפוק על הדלת, אבל בכל זאת
הוא המשיך. הוא הגיע עד הגג, התחיל לרוץ ובכלל מבלי להסתכל
למטה הוא קפץ.

בשניה הראשונה הוא ממש צחק. הוא לא האמין שהוא עשה את זה. הוא
לא האמין שהוא, תומר קטש, עשה משהו נועז. הוא פתאום הרגיש
הרגשת כוח שכזאת, שונה לגמרי ממה שהוא חשב שהוא ירגיש. זאת ממש
לא תחושת אבדון, הוא אפילו חשב שזה הרגע המאושר בחייו. הוא כבר
יכל לתאר לעצמו את הימים הבאים. ימצאו אותו כבר הלילה ויכריזו
במקום על מותו. ההורים יבואו, אמא תתחיל בבכי תמרורים ותהיה
היסטרית כמו תמיד. אבא יהיה בהלם כמה שבועות. תמיד הוא חשב שיש
משהו באבא שלו שהוא לא יודע. הוא לכאורה איש מאוד רגיל, אבל
הרגשות שלו כל כך שקטים, שכשקורה משהו כמו זה הם משותקים. אמא
תרצה שהוא ינחם אותה אבל הוא לא יהיה מסוגל. ואז שחר תמצא את
המכתב. איזה כיף זה יהיה. אם היתה לו בקשה אחרונה אז הוא היה
רוצה לראות אותה קוראת את המכתב. היא כל כך תבכה. היא תרגיש כל
כך אשמה. ומגיע לה! אחרי כל מה שהיא עשתה לו. אחרי פאקינג
שנתיים וחצי הבחורה שמה לב שהוא תקוע. הוא היה תקוע עוד הרבה
לפני שהיא הופיעה. היא תרצה לקבור את עצמה כשהיא תקרא את זה.
מעניין אם היא תספר לאנשים על זה שהוא עשה את זה באשמתה, הוא
חשב. הוא רצה שאנשים יידעו! שכולם ישנאו אותה ויאשימו אותה
במוות שלו. מגיע לה!

ואז תהיה ההלוויה. שחר בטוח תגיע, היא לא מפספסת ארועים
גדולים. גם יוני יגיע, למרות שהוא כבר לא ממש סבל אותו בשנים
האחרונות. ואמא שלו תגיד איזה נפלא הוא היה, ואיך היא הרגישה
שהיא זכתה בכל הקופה עם ילד כזה, ועכשיו היא הפסידה הכל.
ואחותו תבכה. אחותו היא בן האדם היחיד שהבין אותו בזמן האחרון.
אם יש מישהו שכדאי להישאר למענו בחיים, הוא חשב, אז זאת אחותי.
ובאמת, היא היחידה שהבינה אותו והקשיבה לו, אבל כשהוא חושב על
זה הוא לא יודע עליה כלום. בעצם, כל הזמן הזה שהם היו כל כך
קרובים לא עניין אותו מה עובר עליה. הלוואי והיא תספיד אותו,
הוא חשב. "אוו, הלוואי ותהיה מודעת אבל," אמר בליבו. אבל אז
הוא נזכר שוב שכשתמיד קוראים את שמו לא חושבים עליו, אלא
אוטומטית חושבים אם הוא קרוב של עודד קטש. הוא שנא את עודד
קטש! אולי בגלל שאף פעם אף אחד לא שאל את עודד אם הוא קרוב של
תומר.

ואחרי ההלוויה תבוא השבעה. אמא שלו תגיש את העוגת צימוקים שלה
ותגיד: "הוא כל כך אהב את העוגת צימוקים שלי". הוא שנא אותה.
היא תמיד הזכירה לו תמונה מהילדות, שהוא ויוני פעם מצאו קן
נמלים בחצר של יוני והחליטו לעשות לנמלים כיף. באמת שהיו להם
כוונות טובות. אז הם חפרו בור ליד הקן, מילאו את הבור במים ואז
הם הכניסו את הנמלים, שתהיה להם בריכה. אחרי שקצת המים חלחלו
לאדמה תומר שם לב שהנמלים לא זזות יותר, ואמא הסבירה לו שהן
מתו. ואז הוא ישב שם שעתיים, עד שכל המים חלחלו והוא לא האמין
שזהו. הן מתו, וזה באשמתו. והוא אפילו לא כעס על יוני שלא היה
אכפת לו מהנמלים. תמיד עוגת הצימוקים הזכירה לו את הנמלים
שצפות בבריכה.
הוא כבר היה אחרי אמצע הדרך למטה כשהתחיל לחשוב על הרגע
המתקרב. מה יהיה אחרי זה? הוא לא האמין אף פעם בחיים שאחרי
המוות, אבל עכשיו שזה כל כך קרוב הוא מאוד קיווה שאין חיים
כאלו. הוא נורא שמח שהכל נגמר בבת אחת. מישהו למטה הבחין בו.
הבחור שם את היד על הפה וצעק איזה פסוק מהתנ"ך. פתאום הנייד
שלו התחיל לצלצל. מי יכול להתקשר אליי? הוא שאל את עצמו. כבר
אף אחד לא מתקשר אליי חוץ משחר והיא בטוח לא התקשרה. הקרקע כבר
היתה ממש קרובה. "סוף-סוף" הוא לחש.
הוא נחת על הקרקע, וחייך. הנייד המשיך לצלצל.