אני יושב רגל על רגל, משחק עם המזרק באצבעות הארוכות שלי.
כמה זבל הדבר הזה הכניס לורידים שלי.
כמה זבל אני הכנסתי לחיים שלי.
אף אחד לא אשם, סתם גורל, ככה יצא.
ממני, ממני לא יצא כלום.
אני סתם אפס שמכור לאבקה הלבנה הזאת שלוקחת אותי כל כך גבוה
אבל תמיד דואגת לזרוק אותי מהקומה העשירית חזרה למציאות ובכל
פעם אני מתרסק ונשבר מחדש.
היא לא יודעת אבל לפעמים אני בוגד בה עם כמה כדורים צבעוניים
שיודעים לעשות את העבודה, לא טוב כמוה כי היא חומר משובח והם
סתם טעות סינתטית, אבל מספיק טוב.
אז למה אני עושה את זה?
שעמום, שגרה.
לפעמים אנשים מנסים דברים חדשים רק כדי לשבור את השגרה המעיקה
הזאת שחונקת אותם, שגורמת לכל יום להראות כמו היום שלפניו וכמו
היום שלפניו וזהה ליום שלפניו עד שכבר אי אפשר להבדיל מתי היה
אתמול ומתי שלשום.
גם אני פעם ניסיתי לשבור את השגרה אבל בסוף היא שברה אותי.

כל בוקר אני קם ואומר לעצמי שדי! מספיק! לא עוד!
אבל אני אף פעם לא חזק מספיק בשביל לעמוד על שלי ותמיד בסוף
נכנע ועושה את המוטל עלי. מחמם את המנה, מחפש וריד טוב, משימה
לא קשה, לפחות במשהו אני טוב. אני מחייך חיוך עצוב, מוצא מקום
חלק, בתולי שעוד לא ידע מזרק מימיו, בעדינות מכניס את המחט
פנימה ומרוקן את מנת הרעל היומית שלי לתוכי.

אני עף עכשיו
גבוה אני עף
ואני לא רוצה לנחות לעולם, אני רוצה להמשיך לעוף
אבל מישהו חותך לי את הכנפיים והנוצות שלי נופלות למטה כמו
טיפות של גשם, מתפזרות לכל עבר.
שוב אני זוחל על בטון קר, אבנים וזכוכיות נוצצות שחותכות
בבשרי, מכאיבות לי וגורמות לי לדמם עד אבדן ההכרה.
אני זוחל, תופס נוצה נוצה, מחבר נוצה נוצה ומדביק את הכנפיים
השבורות שלי רק כדי שאוכל לעוף ולהתרסק שוב.

השניות, הדקות, השעות, הימים, השבועות, החודשים, השנים, הכל
עובר. ואני מתעורר לבוקר אפור, פוקח עיניים והחלון נראה כאילו
בכה כל הלילה. גם אני הייתי בוכה בלילות כשעוד היה לי כוח.
אני רוצה לקום אבל הגוף שלי מסרב לציית לי. אני מסתכל למעלה,
עוצם חזק את העיניים ובכוחי שכבר בקושי נשאר ממנו בגוף הזה
שלי, מרים את עצמי מהמיטה. אני עומד כשרק בוקסר דקיק לגופי
ואני מרגיש גל קור מכה בי. אני גורר את עצמי לאמבטיה וממלא
אותה במים רותחים. אני נכנס פנימה ומתמסר לחום הזה שעוטף אותי
ברכות, אני מרגיש איך הוא מעלה לי את הדופק והדם שלי זורם מהר
יותר, מפזר את הרעל בגוף שלי מהר יותר.

אני יוצא מהאמבטיה והמים נוטפים ממני כאילו אני גוש קרח הנמס
בשמש הקיצית. אני עומד כך עוד כמה דקות עד שהדופק שלי נרגע.
אני מסתכל במראה. פנים חיוורות, עיניים שקועות, עגולים שחורים
מסביבם.
גוף רזה, חסר צבע וחיים. אני מחייך לעצמי במראה, הבחור במראה
מחזיר לי חיוך עייף ואני קצת מרחם עליו.
אני חוזר לחדר, זורק על עצמי ג'ינס וחולצה שאני לא ממש זוכר
מתי כובסו לאחרונה אבל זה באמת הדבר האחרון שמטריד אותי כרגע.
אני מסתכל על החלון והדמעות על החלון מתאדות לאט לאט  ואני
רואה את השמש מציצה מבעד לעננים כמו ילדה ביישנית.
אני מחייך חיוך עצוב, זה היחיד שיש לי, טורק את הדלת והולך
לשבור את השגרה.